יום שישי בבוקר, טרטורי ההודעות והצלצולים בטלפון הסלולרי מבשרים רעות. אני פוקח את עיניי, מתמתח ומתחיל לקרוא את שטף ההודעות המופיעות על מסך הטלפון - "אחת הלבניות במתחם בתי הזיקוק במפרץ חיפה קרסה. אין נפגעים ואין חשש לדליפת חומרים מסוכנים. הנסיבות נבדקות".
אני משפשף את עיניי בתדהמה, קופץ מהמיטה כמו הכיש אותי נחש וקורא שוב ושוב את ההודעות רק כדי לוודא שאיני חולם. בינתיים מתחילים לזרום אל הטלפון הנייד התמונות והסרטונים מזירת האירוע במתחם בתי הזיקוק במפרץ חיפה. ההודעות נכונות, זה לא חלום. זו מציאות. חלקה העליון של הלבניה המזרחית קרס, ואיתו תבנית נוף ילדותי ולמעשה תבנית נוף חייו של כל מי שנולד והתגורר בחיפה וסביבתה במאה השנים האחרונות.
זו לא קלישאה. נדמה כי שתי ארובות הקירור שהקימו הבריטים בשנות ה־20 של המאה שעברה במתחם בתי הזיקוק לנפט במפרץ חיפה תמיד היו שם ויישארו לנצח. אפילו שלטונות המנדט הבריטי, שחיפה היתה לעיר הבירה המנהלתית שלהם בארץ ישראל־פלשתינה, לא האמינו ששתי ארובות הקירור - שזכו לכינוי "לבניות" על שם הדמיון שלהן לגביעי גבינת ה"לבן" - יהפכו לאייקון חיפאי, ושלא באשמתן, לסמל הנצחי של המפעלים הפטרוכימיים וזיהום האוויר במפרץ חיפה.
ואולם, הלבניות מעולם לא היו מזהמות, הן שימשו ארובות קירור למפעלי זיקוק הנפט במפרץ חיפה, והעשן הלבן שהיה נפלט מהן היה למעשה אדי הקיטור של המים שעברו דרכן. לכך התוודע כל ילד חיפאי וקרייתי בשלב מוקדם בחייו. בשנת 2009 יצאו הלבניות משימוש, ואחת מהן עברה שיקום ושיפוץ והוסבה למוזיאון לתולדות בתי הזיקוק לנפט ולמרכז למבקרים, שבהם תלמידים מבתי הספר באזור ומכל רחבי הארץ הגיעו לשמוע וללמוד על תולדות התעשייה ומפעלי התיעוש במפרץ חיפה.
אבי ואמי נולדו וגדלו בחיפה בתקופת המנדט הבריטי, הלבניות כבר היו שם. אני ואשתי נולדנו וגדלנו בקריית חיים, לצד הלבניות, וגם כשעזבנו את הקריות לטובת מגורים ביישוב קהילתי קטן בעמק זבולון ממזרח למפרץ חיפה, שם נולדו ילדיי - גם עבורם היה צמד הלבניות לחלק בלתי נפרד מהנוף. כמו הים התיכון, הר הכרמל וגבעות הגליל המערבי, נדמה היה שהלבניות יהיו כאן לנצח.
בשבילנו, החיפאים, הקרייתים ותושבי היישובים בעמק זבולון ממזרח למפרץ חיפה, הוויכוח על נוכחותם של המפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה ועל זיהום האוויר שנקשר בשמם של המפעלים כלל אינו נוגע לנוכחותן של הלבניות. כמו חופי הים של חיפה והקריות, רכס הכרמל, הנמל והעיר התחתית, מפרץ חיפה וכיפת הזהב במושבה הגרמנית - גם הלבניות הן חלק בלתי נפרד מהוויית חייו של כל חיפאי, ויש לעשות הכל כדי לשפץ לשקם ולשחזר את הלבניה שקרסה, כי היסטוריה משמרים ולא מוחקים.
