אחד מגדולי האינטלקטואלים של השמאל הישראלי, מומחה בעל שם בתחומי הרוח והתיאולוגיה היהודית, איחל לחברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, שכל מה שהיא מכירה ואוהבת יבגוד בה, אפילו גופה. מדוע איש רוח מהשורה הראשונה בטוויטר מאחל זאת לפוליטיקאית? משום שהיא עצמה "בגדה" בו קודם, בכך שהצטרפתה לממשלה.
המלומד המגדף לא לבד. אוצר המילים של השמאל הלך והקצין במקביל להרכבת הממשלה הנוכחית, ומונחים כמו "בגידה" או "הונאה" נעשו לשגורים בדפוס ובדיגיטל. הם מעידים לא רק על חוסר יכולתו של השמאל להתייחס בבגרות לאחריות שלו בתבוסה שהמיט על עצמו, אלא בעיקר על הידלדלותו העקבית בעשורים האחרונים.
מאז רצח רבין, הימין מתבצר בעמדת מגננה, בידיעה שכל מילה ופעולה נבחנות בשבע עיניים תקשורתיות. השמאל, לעומת זאת, קיבל חסינות גורפת מכל חשד לאלימות והסתה, בעבר, בהווה ובעתיד. חלוקת התפקידים שהתמסדה במפה הפוליטית, הגדירה את השמאל כבלתי אלים מטבעו, בעוד שכל ימני סומן מעצם הגדרתו כמי שאצבעו רוטטת כבר על ההדק לקראת הרצח הבא.
הלך הרוח הסלקטיבי עורר תמיד תרעומת בימין. ראינו איך נכדו של רבין מאחל לנתניהו להידבק בקורונה, ראינו צמד כוכבניות מפנטזות תרחיש דומה ואז מצחקקות מול המצלמה של תוכנית בידור, צפינו בסרטון אפל של נכדתו של פרס המציגה את נתניהו כאויב העם, עוד צאצאית לשושלת רבין ב"פליטת מקלדת" על סילוקו של נתניהו מחיינו, ואלה מצטרפים לשלל איורים של נתניהו במדי אס.אס, לקהל זועם מפיל פסל בדמות נתניהו ואז בועט בו בכיכר, פעיל חברתי עומד מחוץ למעון ראש הממשלה ומאיים לעיני השוטרים המשועשעים בסגירת חשבון, והנה נתניהו על חבל תלייה כמיצג אמנותי בבית ספר לאמנות, והנה המפלגה המתחרה מודיעה בקמפיין חוצות שנתניהו הוא בוגד... ולא רק שאף אחד לא מזדעזע, לאף אחד לא באמת אכפת.
מה כן אכפת? שהליכוד הציג את גנץ כעילג. כאן ההסתה המסוכנת, כאן טמון הרצח הבא, כאן נזרעה האלימות, בזה שמישהו העז לטעון שגנץ אינו רהוט. אלא שמבט מפוכח יותר על חלוקת התפקידים המהופכת הזו, מלמד שבטווח הארוך, מי שהרוויח מהסלקטיביות המוסרית הוא לא השמאל אלא דווקא הימין.
בזכות מרחב הדיכוי התמידי, הימין נאלץ להשתכלל, ולהוציא משורותיו פובליציסטים מגובים בעובדות, הגות ומחקר חדשים, קבוצות חשיבה, אנשי רוח, אידיאולוגיה כלכלית, משפטית ומדינית חדה ורלוונטית מאי פעם, ובעיקר - מנהיגות רצינית ופועלת.
השמאל, לעומת זאת, נותר להתבוסס בשלולית עכורה של קללות ושנאה ילדותית. "דף מסרים" הוא תגובתו הקבועה לכל טיעון. במקום לבחון מחדש את האידיאולוגיה שלו, לרענן את רעיונותיו, לערוך את חשבון הנפש שהוא מבטיח לעצמו אחרי כל הפסד בבחירות, הוא רוקע ברגליים בתוך ארגז החול הקטן והסגור שלו, ומאשים את העולם באומללותו. אנשי הרוח שלו הפכו לאנשי תיעוב, והמנהיגים לא התבקשו להציג סדר יום אלא "להיכנס חזק בביבי" כאיתות לסגולותיהם. אנו חוזים בימים אלה בקריסה מנטלית מהפנטת.
