ביקורו הקרוב של מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, והצהרותיו של השגריר פרידמן על החלת ריבונות, מסמנים את שובה של הסוגיה המדינית לסדר היום הציבורי והתקשורתי. באופן אירוני, הדברים מתרחשים בשבוע שבו מציינים הפלשתינים, כמדי 15 במאי, את "יום הנכבה". סיום המנדט ויציאתם של הבריטים מארץ ישראל ב־15 במאי 1948 הובילו אמנם להקמתה של מדינת ישראל, אבל גם לפרוץ מלחמת העצמאות, שהביאה על הפלשתינים תבוסה ואסון. אכן, החלטתם של הפלשתינים לדחות את הצעת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר ולפתוח במאבק מזוין נגד היישוב היהודי התבררה כטעות גורלית, ראשונה מני רבות של הפלשתינים, אלא שהם בוחרים לציינה מדי שנה ולנצלה כדי להלהיט את הרוחות נגד ישראל.
השנה עומד, כאמור, ציון "יום הנכבה" בסימן "תוכנית המאה" וכוונותיה של ישראל לקדם מהלך של החלת הדין הישראלי על חלקים ביהודה ושומרון. אין להתפלא כי במחנה הפלשתיני יש המדברים על נכבה מחודשת, שעשויה לקבור עימה לחלוטין את רעיון המדינה הפלשתינית.
אלא שכמו ה"נכבה" של שנת 1948, גם את האסון הנוכחי הביאו הפלשתינים במידה רבה על עצמם, בשורה של החלטות שקיבלו לאורך השנים, ובראשן השימוש באלימות ובטרור, וההישענות על אחרים, בין אם האו"ם או האיחוד האירופי, במקום לקחת את האחריות לגורלם לידיהם שלהם. אחרי הכל, את השאלה מה קרה בשנת 1948 מוטב היה לפלשתינים להשאיר להיסטוריונים, ובכל מקרה, ניסיונם לכפות על ישראל את הנרטיב הפלשתיני לסכסוך, נועד לכישלון מלכתחילה ורק מונע משני הצדדים להתקדם בדרך לפיוס.
מה שמעניין השנה במיוחד זו ההתעלמות הכמעט מוחלטת, ואף האדישות, עד כדי פיהוק וחוסר אכפתיות, שמעורר "יום הנכבה" בעולם הערבי, אבל גם אצל פלשתינים רבים ביהודה ושומרון ובעזה, וגם בקרב אזרחי ישראל הערבים. כל אלו החליטו כנראה לנוע הלאה ולא להישאר תקועים בעבר, כמו גם לשעבד את עתידם בידי מי שהוכיחו אינספור פעמים בעבר, שכל שהם מסוגלים לו הוא להביא אסון אחר אסון על ראשם של הפלשתינים.
העובדה שלעת הזו אין לישראל שותף פלשתיני, מחזירה את הכדור למגרשה ואף מחייבת אותה לקבל החלטות קשות בעצמה. דווקא על רקע זה, ולא בעקבות הפלשתינים, ראוי לחזור אל הסיפור הישראלי של מלחמת העצמאות, ובעיקר לשתי אמירות של דוד בן־גוריון, מקים המדינה ואדריכל הניצחון במלחמה: אמירה אחת על אודות ה"בכייה לדורות" נאמרה ביחס לסירובה של הממשלה דאז לקבל את הצעתו להורות לצה"ל לצאת למבצע צבאי שהיה עשוי לאפשר לו להשתלט על כל יהודה ושומרון. השנייה היא כי המלחמה היתה הישג כביר, אבל לא את כל מה שחלמנו להשיג אכן השגנו, ומשימה זו יש להותיר לדורות הבאים.
ראוי שאמירותיו אלו של בן־גוריון יעמדו לנגד עיניהם של מנהיגי ישראל בשעה גורלית זו שבה אנו מצויים, בבואם לקבל החלטות שאסור שתהיינה בבחינת "בכייה לדורות", או בבחינת הותרת המשימה לדורות הבאים, שלא ברור כלל שיוכלו למלא אותה.
