דונאטס, חיג'אב, בית ספר יהודי עם מהגרים מוסלמים מטורקיה ותרומות לילדי שדרות • ביקור בלונדון עם אנשי JNF UK גילה לי עולם מרובה ניואנסים וספקטרום שלם של זהויות יהודיות
"החג האהוב עלי זה חנוכה כי יש כל כך הרבה יאמי פוד". מה למשל? "מצה ודונאטס". שאר הילדים מסביב לשולחן ממהרים לתקן: "לא דונאטס, סופגניות". הדוברת היא אלה, תלמידת כיתה ב', והבלבול הקולינרי־יהודי שלה אינו מקרי. היא תלמידת בית הספר "סיימון מרקס" בסטמפורד היל, צפון לונדון, בעברו אזור יהודי שופע חיי גולה מלבלבים. אך הזמנים משתנים, וכיום האזור מרגיש כמו הכלאה בין מאה שערים לדאון טאון איסנטבול.
צילום: דויד פרץ
שלטי החנויות כתובים באנגלית אך המשמעות ביידיש, או בטורקיש. בין מושיק'ס פלאפל ודוכני שווארמה סולטן פרושה חומה סינית שקופה. שני חרדים עוברים למדרכה ממול כשאישה בחיג'אב חולפת מולם, דוחקת עגלת ילדים כפולה. נימוס בריטי? תיעוב דתי? או סתם הדרת נשים? הפרשנות תלויה במתבונן.
בעידן הפרה־קורונה לונדון היתה אטרקציה תיירותיות מועדפת על הישראלים. ביג בן, הסיטי, חנויות יוקרה, מוזיאונים ומונומנטים. אך מעבר לליבה עשירה, מעוצבת וליברלית, שוכנת לונדון הפרברית. קילומטרים ארוכים של פקקים לאורך רוב שעות היום והלילה, שורות אינסופיות של בתים דו־קומתיים עטויי לבנים חומות, מסודרים אחד לצד השני ביעילות שקטה.
שכונות מלאות בלונדונים חדשים, ותיקים ומתחדשים. מהגרים בני דור ראשון, שני ושלישי מהמזרח הרחוק, מהמזרח התיכון או מהגרים אפריקנים מגל ההגירה הנוכחי.
בית הספר סיימון מארקס נוסד ב־1973, ונקרא על שם היהודי הנדיב, כן, זה מ"מארקס אנד ספנסר". בעבר הדברים היו ברורים יותר: כדי ללמוד בבית הספר היית צריך להיות יהודי מכל סוג שהוא, המרחב היה עדיין מובהק דיו. הזמנים משתנים. המודרניות היא ספקטרום, וכך יושבת מולי אלה אוזטרק, נכדה למהגרים מוסלמים מטורקיה, לומדת עברית, מאוד רוצה לראות את ים המוות, ומתבלבלת בחינניות בין היאמי'ז של חנוכה, פסח וט״ו בשבט - והיא לא יוצאת דופן בקרב תלמידי בית הספר.
רגע לפני השבתת הקורונה ארגנו אנשי Jewish National Fund UK - JNF UK ״פסטיבל עברית״ בבתי ספר יהודיים בלונדון, ולשם הלכתי. על פניו מדובר בפעילות חינוכית שגרתית. אך מבט מקרוב בצוות ובתלמידים חושף את השינוי בסיפור קהילת יהודי אנגליה והזיקה שלהם לארץ ישראל.
בבית הספר סיימון מרקס לומדים מאה תלמידים. מיס מטין המנהלת היא בת למהגרים מטורקיה, לא יהודייה. רב בית הספר, ניקולס גולדמאייר, מסביר איך זה עובד: ״לפני כעשרים־שלושים שנה, החברה היתה 'בריטית' יותר, היום יש לנו כל כך הרבה תרבויות וכל כך הרבה חנויות אוכל ומזון מכל העולם, במורד כל רחוב, זה משהו שצריך לחגוג. הרב שמשון רפאל הירש פירש את הביטוי 'חנוך לנער על פי דרכו', הכוונה לחנך את הילד בדרך אל העולם שבו הוא יגדל. אנו מחנכים ילדים יהודים ולא יהודים לגדול בחברה מרובת תרבויות, ו'סיימון מרקס' הוא מודל טוב לכך״.
אנחנו מתיישבים לצפות בהצגה ״עכבר העיר ועכבר הכפר״ בכיכובם של גיא ברכה ואסף דגני, שחקני "תיאטרון אורנה פורת" המצוינים, יחד עם תלמידי בית הספר. השחקנים גולשים בחופשיות בין עברית לאנגלית. בין שאתה יהודי או לא, ההצגה מצחיקה במיוחד.
צילום: דויד פרץ
גם יונתן גלון, מנכ"ל JNF UK, צוחק עם הילדים. ״היינו רוצים לקחת את כולכם איתנו לישראל״, הוא יאמר להם, ושלל הילדים חובשי הכיפות מג׳מייקה, מאריתריאה, מטורקיה ומקולומביה צוהלים. ״אבל זה קשה, במקום זה אנו מביאים את ישראל אליכם״. מאוחר יותר, כשנדבר על הזיקה בין ישראל לקהילת היהודים באנגליה, פניו הצעירות ירצינו. "יותר ממאה שנה ממלא JNF UK תפקיד מרכזי בפיתוחה של ישראל. חשוב לנו להביא את ישראל לבריטניה ולחבר בין היהודים כאן לישראלים.
הפסטיבל לעברית מדוברת הוא הזדמנות נהדרת לא רק להעשיר את לימודי העברית בבתי הספר, אלא גם לשפר את יכולתם של התלמידים להשתמש בה כאמצעי שמחבר אותנו לעם אחד״.
מדי שנה תורמת הקרן 30 מיליון שקלים למגוון רחב מאוד של פרויקטים בפריפריה הישראלית ובעוטף עזה. כדרכן של פריפריות, רוב הפרויקטים סמויים מעין תושבי מרכז ישראל, אבל העשייה שלהם רחבה ומגוונת: מתמיכה בניצולי שואה, דרך הקמת מגרשי ספורט ליישובי עוטף עזה ומיגון גנים ועד רכישת מבנה והשכרתו למשרד פרסום במצפה רמון. הכסף מגיע מפילנתרופים יהודים, ירושות של יהודים המותירים את רכושם לקרן ותרומות קטנות של יהודים ממעמד הביניים ומטה.
גם גלון מודע לכך שהזמנים משתנים. הדור שידע את מוראות השואה, הולך ועובר לעולם שכולו טוב. דור הבנים והנכדים חי בעולם מרובה זהויות, והזהות היהודית הולכת ומתרחקת מהלב, ובהתאמה גם מהכיס. לכן תכנים ישראליים מוצגים בפני ילדים על פני הרצף היהודי, לא רק כדי לזכור, אלא גם לחבר.
אני מצטרף למיזם ״ראשון ירוק״, שבו מתנדבים מתקשרים ליהודים מכל רחבי הממלכה המאוחדת, מתעניינים בשלומם, מעדכנים פרטים ומתרימים 20, 50 ו־100 פאונד, לפי יכולתם. שימי אוחנה מניו יורק עבר ללונדון בעקבות אהובתו שהגיעה מלטביה, ומדריך את המתנדבים. מאחוריו שלט מגן משחקים שהקימה JNF UK לילדי שדרות, השלט מחורר ומנוקב כולו מרסיסי סקאד, תזכורת.
אני מסתקרן ומצטרף למתקשרים. איליין גרשון הבלתי נלאית מסייעת לצלוח את המבוכה בבקשת התרומה. אני מדבר עם יהודים מבוגרים מכל רחבי הממלכה. ״מצטער, השנה לא אוכל לתרום כמו בשנה שעברה, המצב הכלכלי קשה אבל זה חשוב לי מאוד, לכן אתרום רק 10 פאונד״. מהשיחות מתברר שחלקם בודדים, חולים, חיים בקהילות מזדקנות ומתפוררות - וכפי שהוכיח משבר הקורונה לא פעם - זקוקים לסיוע בעצמם.
עד סוף היום אתרים כמאה ומשהו פאונד, אי שם בעוטף עזה יש ילדים שמשחקים כדורסל בלי לחשוב על הסיפור היהודי הסבוך שאִפשר למגרש הזה להיבנות. בסיום אני פוגש את נשיא JNF UK, שמואל חייק, איש עסקים ואספן אמנות נלהב, שמצליח למזג קצוות מרוחקים לכלל זהות שלמה. במרכז שולחן העבודה במשרדו המעוצב מונח ספר תהילים, ובסמוך ניצבת מהדורת אספנים נדירה ומרשימה מצילומי הלמוט ניוטון אשר התמחה בעירום נשי.
צילום: דויד פרץ
כשהמלצר מביא לנו צלוחית עמבה קטנה, חייק מבהיר את שורשיו. ״תגיד לשף שאני שותה עמבה מכוס בירה״, הוא מחייך. ״למה אתם עושים את זה?" אני שואל אותו. "מדוע חשוב ליהודים בריטים לתרום למגרש כדורסל בעוטף עזה?" מבטו של חייק מרצין. ״חשובה לנו טובת מדינת ישראל גם באזורים הרחוקים שלה. זה משהו עמוק בתודעת כל אלו שרוצים להמשיך להיות יהודים. לצערי הרב, כיום יש הרבה שכבר עזבו. הקשר והתמיכה עם מדינת ישראל חשובים, כי ללא מדינת ישראל, פשוט לא יהיה עם יהודי".
משפטים שאנשים אומרים
הולידיי אין, גולדס גרין
א: "אני חושבת שמטרת חיי היא לחיות בלובי של מלון, לא לצבור חפצים, רק חוויות, לראות אנשים מכל העולם".
ב: "דלעת מתוקה, קודם תגמרי בית ספר ואז תחליטי אם את רוצה להיות פקידת קבלה בלובי".
