מרבית ההפסדים של בעלי העסקים במשבר הקורונה הם של רווחים עתידיים, בעוד ההפסדים הממשיים קטנים בהרבה • כל זה לא מונע את המיתון העולמי הצפוי
בסוף מארס הקשבתי לאייזק סטפן, אנליסט בכיר ויו"ר "אלוין", פירמת ניהול ההון הענקית, כשמדד ה־S&P 500 עמד על 2,500 נקודות. בביטחון רב הוא אמר שהמדד יירד מתחת ל־2,000 נקודות, תוך שהוא מנתח את המשבר הנוכחי בהקשר הרחב של שני המשברים הקודמים - 1929 ו־2008. השבוע המדד הזה כבר חצה את 2,880 הנקודות - רק כ־14% מתחת לשיאו ב־21 בפברואר, לפני קריסת השווקים במערב. זה כמובן עדיין לא אומר שאייזק טעה, זה רק אומר שאנחנו לא באמת יודעים מה יהיה בעתיד.
אני זוכר את המפקד שאהבתי. הוא הכין אותי למבחני הדרכה כשגיל 20 עוד נראה לי רחוק מאוד. "בכל מקרה תענה בביטחון ובהחלטיות. זה מה שחשוב להם", הוא אמר, ותרגלנו יחד. "גם כשאתה אומר 'לא יודע' תגיד 'לא יודע' בביטחון, לא בהיסוס". אהבתי את הגישה, התרגול הזה נסך בי ביטחון להגיד "לא יודע". כנראה שרבים מהפרשנים עברו תדרוכים דומים, הם רק שכחו שהתשובה "לא יודע" לגיטימית.
אייזק הזכיר שבמשבר של שנות ה־30 של המאה הקודמת, מדד S&P איבד 85% בתוך שלושה שבועות והוא לא חזר לרמתו ערב המשבר עד לשנת 1954 - במשך רבע מאה. לדעתו, המשבר הנוכחי חמור ברמה דומה, מכיוון שגם העליות של ערב הקורונה גילמו סכנות ממשיות והיו מנופחות מדי. אז האם אכן מדובר במשבר חמור במיוחד?
הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס לעג לאלה שמתיימרים לחזות לטווחים ארוכים והתריס כלפיהם כי "בטווח הארוך כולם מתים"; "הטווח הארוך הוא מדריך כושל לאירועי ההווה". הוא כנראה צדק מהסיבה הפשוטה שכלכלני האסכולה האוסטרית, כלכלני השוק, היו הראשונים להודות: אין לידע הרב שלנו שום יתרון בחיזוי העתיד.
האם אנחנו חווים משבר כלכלי? זו נשמעת שאלה מוזרה כיום, אבל היא לגמרי לא. כשבעל חנות הבגדים שדיברתי איתו השבוע אמר: "אני מפסיד יותר מ־100 אלף שקלים בחודש", למה התכוון? הוא בעצם חזר על הטיעון של רשתות האופנה הגדולות, שלפיו מחזור העסקים שלהן, שלא מתגלגל כעת, נספר כהפסד. נניח שהבטיחו לי שיעסיקו אותי בשבוע הבא למשך שבעה ימים תמורת 20,000 שקלים ואני כבר התחלתי לתכנן מה אעשה בכסף הזה, אלא שברגע האחרון ההזמנה בוטלה. במקרה זה אוכל לספר שהפסדתי 20,000 שקלים, כי לא הרווחתי אותם? מבחינה חשבונאית זה שונה לגמרי מהפסד של 20,000 שקלים שהיו לי בחשבון ונלקחו ממני.
במשבר הזה מרבית ההפסדים הם "הפסדי רווח" - אנחנו לא מרוויחים כפי שיכולנו להרוויח בשגרה, ללא צעדי המנע. הקפאת השגרה מייצרת גם הפסדים ממשיים, כמו תשלום בגין נכסים שאינם מניבים, כמו שכירות מבנים, הוצאות עובדים, הוצאות תחזוקה, עלות מלאי והתחייבויות אחרות שמשולמות למרות שהעסקים מושבתים. קופת המדינה מפסידה מכך שמרבית ההוצאות שלה לא קטנות, חלקן גדולות מאוד, בעוד הכנסותיה מצטמצמות באופן דרסטי. גם משקי הבית מוציאים הרבה פחות. במילים אחרות - נוצרות בעיות תזרים, נגרמים הפסדים, אך הם לא גדולים כגודל המחזורים שקטנו.
ייתכן שבעלי עסקים רבים ניצלו את פסק הזמן להעריך מחדש את עסקיהם, לצמצם באופן שוטף את ההוצאות הקבועות שלהם ולהתייעל בצורה שתעלה את פריון העסק (תפוקות הייצור לשעה) - מדד שבו ישראל נמצאת בעמדת נחיתות מול מרבית המדינות המפותחות. במשבר רגיל, כמו אלה שהכרנו בעבר, המשבר עצמו פגע בערך הנכסים שלנו - של משקי הבית, העסקים והמדינה. הפעם המשבר עצמו, מגיפת הקורונה, לא פגע בערך הנכסים, אלא גרם להשבתת המשק, שכאמור הביאה להפסדי רווח גדולים ולהפסדים ממשיים קטנים הרבה יותר.
כל זה לא אומר שהעולם לא ייכנס למיתון - צמיחה הנמוכה מ־2% היא בהגדרה מיתון וזה מה שצפוי ברוב מדינות העולם בשנה הקרובה. הסכנות הכלכליות אורבות לעולם בשנים האחרונות יותר מתמיד בגלל הגידול העצום בהיקפי האשראי של המדינות והאשראי הפרטי. עם אשראי אפשר לחיות טוב כל עוד הוא מתגלגל, אך כשעסקים נעצרים החולשה הזו נחשפת. ערב משבר הקורונה היקף החוב העולמי היה שווה לתוצר עולמי גולמי של שנתיים וחצי. אף אחד לא יודע להסביר כיצד ניתן להחזיר חוב בהיקף כזה, אבל כולם יודעים שמספיק שאפשר לחיות עם חוב גם בלי להחזיר את הקרן, לווים מסתפקים בהחזרי הריבית.
ההמצאה הדמוקרטית
את 1 במאי, החל היום, נהוג היה לציין ברחבי העולם כ"יום העובד". זהו יום שתנועות סוציאליסטיות אימצו מאז אותה הפגנה מפורסמת בטורונטו ב־15 באפריל 1872 - חג ההודיה הקנדי. ההפגנה תוכננה לחג מכיוון ששביתות היו אסורות אז בחוק. אחרי שארגוני העובדים בקנדה השיגו את מבוקשם - הגבלת שעות עבודה - גם בארה"ב דרשו ארגוני העובדים להגביל את יום העבודה לשמונה שעות וקבעו את 1 במאי כאולטימטום לקבלת דרישתם.
האירועים האלו התרחשו אחרי השקת המניפסט הקומוניסטי בלונדון ב־1848 ולפני המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב־1917. השובתים בקנדה ובארה"ב לא ביקשו מהפכה ואפילו לא את שינוי השיטה, הם ביקשו רק שיפור תנאי עבודה. אלא שוועידת האינטרנציונל בפריז (1889) אימצה את היום הזה כמועד הפגנה שנתית קבועה. המשטר הנאצי הכריז עליו כיום חג, כי בחג אסור להפגין, ומאז הוא נותר היום של תנועות השמאל בעולם. בארץ, ההסתדרות אימצה אותו כיום חג, שבו פועלים צעדו ברחובות הערים נושאים בגאון דגל אדום, גם אלה שסלדו ממנו בכל נימי נפשם.
הקומוניסטים לא היו מוכנים להסתפק בסמליות של 1 במאי. הם רצו את כל השנה לעובד וראו במעמד הפועלים משהו כמו תכונה גנטית. במניפסט הקומוניסטי היטיב מרקס לזהות מגמות חשובות מאוד מבחינה ערכית, כמו עליונות הרוח על החומר ושאיפה לאינדיבידואליות, שיכולה להתקיים במיטבה רק במשטר ריכוזי שמאפיל על כל מסגרת אחרת, כמו משפחה, קהילה ומקום עבודה.
לשם מה האדם, יצור זמני במהותו, זקוק לרכוש וקניין קבוע? לו רק מרקס היה כאן כדי לגלות שרבים מעקרונותיו מומשו דווקא בדמוקרטיות המתקדמות. העולם נמצא בשיא השחרור מהקניין הפרטי: הדירה בשכירות, המכונית בליסינג ומקום העבודה הוא חלק חשוב מההגשמה העצמית. המשפחה? זה כבר לא מה שהיה פעם. והמדינה? חזקה ועשירה מאי פעם. אילו מרקס היה יודע שהמדינה יכולה להשיג הרבה יותר נכסים כשהיא מאפשרת קצת יותר חופש, גם הוא היה מסתפק ב־70-60 אחוזים מההכנסות של האזרחים. כן, זה בממוצע מה שמשלמים אזרחים במדינות דמוקרטיות, כולל המסים העקיפים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו