קץ התמימות

100 שנים למאורעות תר"פ: ההתקפות היו יריית הפתיחה לסכסוך הישראלי־ערבי • אבל יותר מכך, הן צבעו את הסכסוך בצבעים לאומיים ודתיים, שנותרו עד עצם היום הזה

ברכבת, ב־19 באפריל 1920, בדרכו לוועידת סן רמו, כתב חיים ויצמן לוורה שלו, אשתו שחיה בלונדון: "עבר עלינו חביבתי דבר איום ביותר, חמור ביותר: פוגרום בירושלים, עם כל סימני הלוואי וה'חן' של פוגרום... אני עייף ורצוץ ושבור וכל העולם כולו היה לי לזרא... אלמלא הכידונים של האנגלים שהפריעו לנו, היינו מתגברים על הערבים כבר ביום הראשון, אבל האנגלים פרקו את נשק ההגנה העצמית שלנו, אסרו את אנשינו, ובתוכם את ולדימיר יבגנביץ' (ז'בוטינסקי) שלנו".

יחסים בין עמים שמבוססים על אינטרס וקרבה יהיו עמידים יותר בפני פגעי הזמן. חגיגות נבי מוסא בירושלים, 1920  // צילום: ויקיפדיה

שבועיים קודם לכן, ביומו הראשון של חוה"מ פסח תר"פ, התרחשו בירושלים ובסביבתה המאורעות. בימינו, היו המאורעות הללו נחשבים ללא יותר מאשר פיגוע בסדר גודל בינוני. "רק" שבעה נהרגו וכ־200 נפצעו. ובכל זאת היתה זו תחילתו של עידן חדש; יריית הפתיחה לסכסוך הישראלי־ערבי ואירוע משמעותי ראשון, שלא על רקע פלילי מקומי, שעד אז הלאומי והדתי רק נשזרו בו. חודש קודם לכן אמנם נהרגו בתל חי יוסף טרומפלדור וחמישה מחבריו, אולם קרב זה, יותר משהיה קשור ליחסים בין היהודים והערבים, היה נגזרת של חלוקת האזור בין בריטניה וצרפת והניסיון הערבי להיאבק בה.

זה לא שאצל הפלשתינים לא "לבלבו" עוד קודם לכן ניצנים לאומיים וחששות מפניה של הציונות והעלייה, אבל בתר"פ הם התחדדו ונצבעו בגוונים פוליטיים ודתיים מובהקים. באותה שנה החלו להיבנות היסודות לממד הדתי בסכסוך הלאומי, בעיקר מהצד הערבי בהנהגתו של המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני.

חוסייני רומם את מעמד המסגדים בהר הבית, השתמש בהם למטרותיו הפוליטיות והמציא את עלילת הדם השקרית "אל־אקצא בסכנה", שייחסה ליהודים כבר אז כוונה להרוס את המסגדים בהר הבית. המאורעות והעלילה זירזו את צמיחתה של התנועה הלאומית הפלשתינית. בתר"פ גם נטמנו הזרעים שמהם נבטה אחר כך התפיסה הפלשתינית בת ימינו, זו שאינה מכירה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; שמוכנה לסבול את היהדות רק כדת חסות נחותה ("דימי"), אך לא כישות ריבונית מדינית עצמאית.

ניפוץ האשליות

האירועים פקחו את עיניהם של יהודים רבים, שטעו להאמין כי המריבה על הארץ בין הערבים לבין היהודים תוגבל ליהודים "החדשים", שזה מקרוב באו מחו"ל, בעוד לוותיקים, שגרים כאן לצד הערבים כבר שנים רבות, לא יאונה כל רע. "בין ההרוגים והנפצעים", ציין באותם ימים ההיסטוריון יוסף קלוזנר, "יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות, ספרדים ואשכנזים... רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם, נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו..."

גם האשליה שניתן לסמוך על כוח זר שיגן עלינו התנפצה אז. "אנו שמענו מפי הממשלה, כי כל רע לא יאונה לציבור העברי, כי הממשלה שומרת על הסדרים ועל שלום הארץ והאמנו לה", התפקח מהנאיביות מאמר המערכת של "הארץ" לנוכח המציאות החדשה שנחשפה לעיניו. 

קורות הימים ההם משקפים הלם והפתעה מוחלטת. הם הביאו לקץ התמימות ומה שחשוב ומשמעותי יותר - לתחילת בניינו של כוח צבאי מסודר והבנה שלא ניתן עוד להסתפק בנוטרי "השומר". אליהו גולומב התעמת באותם ימים עם אנשי השומר ושכנע את בן־גוריון כי הגיע הזמן לבנות כוח מגן מסודר ורחב פי כמה. התוצאה היתה שאחרי תר"פ התארגנו כוחות מגן מקומיים בערים ובמושבות, ובדצמבר 1920 קם רשמית ארגון ההגנה. הוא אמנם היה אז ארגון קטן, חלש ומפוזר, ורק בחלוף עשור התגבש לכוח צבאי אפקטיבי, אבל תר"פ סימנה את קו ההתחלה.

גם הטרמינולוגיה השתנתה. הסופר משה סמילנסקי, למשל, דוד אביו של הסופר ס. יזהר, העריך שמדובר ב"עימות בין שני עמים". הוא וחבריו ל"ברית שלום" טעו תחילה לחשוב כי ניתן להביא להקמת מדינה דו־לאומית בארץ ישראל, שתהיה מבוססת על המכנה המשותף ההיסטורי בין התרבויות, אבל המציאות טפחה על פניהם. 

בתר"פ "הושקו" בירושלים הקריאות "אטבח אל־יהוד" (לשחוט את היהודים) או "פלשתין ארצנו - היהודים כלבינו", שלא התיישנו עד היום. ערביי א"י החלו לכנות את עצמם פלשתינים, וגם הנשק שהפורעים עשו בו אז שימוש לא התיישן ונותר רלוונטי: סכינים, ברזלים, אבנים ומקלות.

בתר"פ, מעניין לציין, כלל לא נעשה שימוש בנשק חם. דו"ח ועדת החקירה הבריטית שבדקה את האירועים תיאר את אחד המאפיינים המובהקים של הטרור הפלשתיני, גם בשנים לבוא: "כל העדויות מלמדות", נכתב שם, "שהתקפות אלה נשאו אופי פחדני ובוגדני. רובן היו נגד זקנים, נשים וילדים. הרוב נפגעו בעורפם".

בריאת האינטרס

אז מה השתנה בחלוף 100 שנה, אם בכלל? יומיים אחרי יום העצמאות ה־72 של מדינת ישראל, הטרור הפלשתיני אינו איום קיומי כפי שהיה בעבר, אבל הוא עדיין מסוגל לשבש את סדרי החיים שלנו במדינה. ארגוני הטרור ורבים ממבצעיו לא שינו את מטרת העל שלהם: חיסולה של מדינת ישראל, ומטרה זו עדיין נשענת על ההשקפה שהיהודים אינם נכללים בין הקבוצות שזכאיות להגדרה עצמית מכיוון שהיהדות היא דת ולא לאום.

רוב ביטויי הפיוס מצד הערבים, ובכלל זה הסכמי השלום, באו לעולם לא מכוח ההכרה בזכותנו, אלא בזכות ההכרה בכוחנו ובעוצמתנו. בבסיס, הם היו תולדה של אינטרסים והבנה שמה שהיהודים בנו כאן, הוא בלתי מחיק; שלא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור, ושכדאי יותר לקיים עם ישראל מערכת יחסים של שלום או שיתוף פעולה ולא של מלחמה ואיבה. כך מול מצרים, כך מול ירדן וכך גם מול סעודיה ומדינות באפריקה ובמפרץ. לא סיפור אהבה נבנה כאן, אלא סיפור של אינטרס. האם בעתיד זה יהיה אחרת?

מערכות יחסים בין עמים שמבוססות על השילוב של אינטרס וקרבה יהיו ברוב המקרים עמידות יותר בפני פגעי הזמן והמבחנים שיזמן להן שר ההיסטוריה. אבל לא כדאי לבנות על השילוב הזה.

100 השנים שחלפו לימדו אותנו, למרבה הצער, שלאורך זמן - הסכסוך הלאומי והדתי דחק מפניו בדרך כלל מערכות יחסים אישיות בין יהודים לבין ערבים, ו"גבר" עליהן. לעומת זאת - אינטרסים כלכליים, צבאיים, מודיעיניים או תעבורתיים ניצחו את הסכסוך ויכלו לו. הם אלה שהניחו בסיס למשהו אחר, שאולי יוליד פעם גם שלום בין אנשים ולא רק שלום בין אינטרסים. 100 שנה אחרי תחילת הסכסוך ו־72 שנה אחרי שקמה המדינה, צריך להסתפק בכך. זה לא מעט וגם לא מובן מאליו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו