מול ביתי בשכונת הר נוף בירושלים ניצבים בקצה ההר, זה לצד זה, מוסדות יד ושם ובית הקברות הצבאי - הר הרצל. זהו הנוף הנשקף מבעד למרפסותיהם של תושבי רחוב אגסי החרדים. אלא שהנוף הזה מסמל מנקודת מבטי שתי הנחות יסוד בבניינה של החברה החרדית.
מחד גיסא, השואה - האירוע המעצב מכל ומנוע הצמיחה של החברה החרדית. מאידך גיסא, אי הגיוס לצה"ל. את מחיר המלחמות שמשלמת החברה הישראלית אפשר לראות בהר ממול שם קבורים מיטב בניה בעוד החללים החרדים בולטים בהיעדרם.
העולם שלנו שואב את השראתו מאירוע היסטורי מעצב, שלאורו אנחנו הולכים עד היום - שואת אירופה. במודע או שלא, החליט העולם החרדי שאחרי המלחמה לקומם את התרבות היהודית המפוארת שנחרבה בתנורי אושוויץ. החורבן הזה הוא המצפן שלנו. אנחנו עושים הכל לא רק כדי להישרד אלא, כפי שאומרים זאת בשפתנו - "להחזיר עטרה ליושנה".
ואכן, החברה החרדית הצליחה לבסס את עצמה ולהביא לפריחה חסרת תקדים - גם בהשוואה לתקופות הזוהר שלה לפני השואה. שיקום החברה החרדית התבסס על תחושת שליחות פנימית עמוקה. חרדים שגדלו בבתי המדרש ובישיבות רצו לעשות ככל יכולתם כדי להמשיך את שרשרת הדורות, לחזק את עולם התורה ולמנוע בכל מחיר מהחברה החילונית שסבבה אותם לסדוק אותו.
תחושת השליחות שפיעמה בנפשו של כל חרדי הייתה מעין לבה רותחת שבעבעה שנים ארוכות מתחת לפני השטח, עד שהתפרצה בדמות קהילה חזקה ובטוחה בעצמה.
היטלר ועושי דברו הנאצים רצו להשמיד את העבר היהודי אבל הניצולים הקימו דור המשך, קראו לילדיהם ולנכדיהם על שם הורים, סבים וקרובים שנספו ודאגו שיתלבשו בדיוק כמותם, ידברו באותה שפה וישמרו מכל משמר את אורח החיים של הדור שנספה. החרדים ממשיכי דרכם של הנספים מוכיחים למי היו בסופו של דבר הניצחון והנקמה גם יחד.
טראומת השואה התפוגגה לקול תרועת ניצחון החרדים. במדינת ישראל הציונית קיימת פריחה של לימוד תורה בהיקפים שלא היו מעולם. מאז מעמד הר סיני, לא היה עושר רוחני של ישיבות ובתי מדרש כפי שיש היום במדינת ישראל ולא היה מספר עצום כזה של לומדי תורה. עוד לא היה שפע כזה של ספריה תורנית שאי אפשר לעמוד על היקפה ואף לא לנקוב במספרה המשוער. לכל חרדי נהיר וברור כי המטרה הושגה מעל ומעבר.
אבל יש עניין אחר לא פתור והוא תלוי בנוף שם על ההר ממש ליד יד ושם, כן, הר הרצל שיום חגו קרב ובא. ההר הזה ומה שהוא מסמל בציבוריות הישראלית יצר מחלוקת עמוקה בין המדינה לבין הציבור החרדי, מחלוקת שרק הלכה והחריפה עם השנים, ובמרכזה הפטור הגורף לחרדים משירות צבאי.
עמדת ההנהגה החרדית ביקשה להבטיח את קיום הישיבות במדינת ישראל לאחר החורבן הנורא של עולם הישיבות בשואה. זאת בדיוק הסיבה שבגינה ההנהגה החרדית מקבלת את המצב שבו רוב הגברים בקרבה רשומים כתלמידים בישיבות, למרות שבפועל חלק גדול מהם אינם מוכשרים ללימוד תורה ברמות הגבוהות ולא מסוגלים לעמוד בסדר היום התובעני שנדרש מבחור ישיבה. מנגד, החברה הישראלית מסרבת לקבל את אי גיוס החרדים. היא רואה בכך התחמקות והשתמטות מחובה אזרחית ראשונה במעלה. ואכן, במדינה שבכל אחת משנותיה מצטרפות משפחות רבות למעגל השכול בעקבות נפילת אבות ובנים בהגנה על המולדת - קשה לקבל מצב שבו עשרות אלפי חייבי גיוס מקבלים פטור אוטומטי מהשירות. החרדים אמנם טוענים שהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה, אבל זה תירוץ לא משכנע את מי שנדרש להסתכן בכך שייהרג מכדור של רובה או מפגז של תותח.
כתב האישום הציבורי ברור ועל סעיפיו אין מחלוקת: החרדים לא רק משתמטים, אלא גם זוללי תקציבים, וגם נבערים ומדירי נשים. החרדופוביה בימי הקורונה משתוללת במלוא עוזה, שהרי שנאת החרדים בכל המגזרים החילונים צרופה, מזוקקת, מענגת. אבל לדידי, הסיבה האמיתית לשנאה העמוקה נעוצה בהר העצוב הזה.
השנאה הזאת מקורה בבידוד שלנו. אתם רואים בנו תמהונים ש"לא שמו לב שיש כאן בארץ שלטון יהודי". שמנו לב. זה בדיוק מה שמפחיד אותנו. במזרח אירופה, לפני 80 שנה, כללי המשחק היו ברורים. הם היו הגויים, אנחנו היינו היהודים. התפקיד שלהם היה להציק, לעשות לנו חיים קשים, מדי פעם בפעם להרוג ולרצוח. התפקיד שלנו היה להישאר בנים נאמנים לתורת ישראל ועם ישראל ולדאוג שהשרשרת היהודית כבדת השנים בל תנותק. לכולם היה ברור מי כאן בהצגה הוא הרע ומי הוא הטוב.
דווקא בארץ התערבב הכל. בלגאן שלם. השלטון הוא יהודי, אבל השליטים גרועים מהגויים עצמם. הם יודעים לדבר את שפת הקודש אבל מחללים שבת ורומסים את קדושתה במרחב הציבורי, מתירים למכור טרפות ומזון לא כשר, מאפשרים נישואים אזרחיים ומעודדים חיי מתירנות בארץ הקודש.
זו הסיבה שאנחנו לא רק בונים חומות, אלא גם מבצרים אותן ללא הרף. זו גם הסיבה שחלק גדול מאיתנו ממשיך ללבוש כאן בגדים שחורים. שיהיה ברור לכל מי הם היהודים, ומי הם המתפקרים.
אלא נדמה שהיום חל שינוי מהותי בתפיסה של חרדים רבים. החברה החרדית שומרת על צביונה, אבל חלק מהחרדים מבינים ש-80 שנה אחרי השואה, הצורך הלאומי אינו רק בניית ישיבות, אלא גם קיומה של מדינה שהיא מקום בטוח לעם היהודי.
חרדים רבים הולכים לצבא, כמה מהם אף נפלו בקרב ונטמנו שם בהר ההוא. חרדים לא מעטים נרשמים לאקדמיה, כובשים תארים ושותפים לביטחונה וכלכלתה של מדינת ישראל. לפני כמה עשרות שנים הציבור החרדי לא היו בשל לקבל את עובדת קיומה של המדינה. בשנים האחרונות יותר ויותר חרדים מבינים שהמדינה היהודית היא המסגרת שמגינה עליהם והיא גם תשמור עליהם בשעת צרה.
הכותב הוא פובליציסט וסופר, חבר הוועדה לשוויון בנטל וממייסדי הנח"ל החרדי. בימים אלה רואה אור ספרו החדש "החרדים החדשים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו