להכיר ברצח העם הארמני

השבוע מצוינים שני ימי זיכרון לרצח עם: השואה, ורצח העם הארמני. השמדת שליש מהעם היהודי היא האירוע החשוב ביותר בתולדות האנושות. רצח העם הארמני נחשב לפשע הג'נוסייד הראשון במאה הקודמת. וכבר אפשר לקלוט הדי רטינה: אנא, אל תשווה.

אכן, האמת ניתנת להיאמר: אין דומה זיכרון השואה לאסון שפקד את העם הארמני. וזאת, לא על שום ההבדל בין הנתונים: שישה מיליון נפשות לעומת מיליון וחצי. שלא כמו שלטונות האימפריה העות'מאנית, המשטר הנאצי הקים מחנות מוות לביצוע מתוכנן של הרצח ההמוני. לזוועות כאלה אין מדד. אל ניאחז בספירת הנרצחים, כי זהו נימוק משונה, זר, להתעלם מאסונו של עם אחר. 

דורות לאחר הג'נוסייד, הארמנים חותרים ופועלים להכרה במונח "רצח עם". הם שוללים את הסברה כי תביעתם להכרה מקורה בשאיפה לקבל פיצויים מטורקיה, על שוד קרקעות והחרמת רכוש בימי הטבח. טורקיה מודה כי ארמנים רבים אכן נספו, אך לא מחמת תכנון זוועתי של קודמתה, האימפריה העות'מאנית, אלא כדרך שבני אדם מאבדים את חייהם במלחמות, מפגעי מזג האוויר או ממחלות. 

מדינות רבות מעניקות הכרה רשמית ומקיימות טקסים לזכר יום 24.04.1915, שבו החל ביצוע הפשע האיום. ממשלות ישראל ומליאת הכנסת, לעומת זאת, שוללות לאורך שנים כל הכרה במושג "רצח עם" כתיאור הולם של ההרג ההמוני שביצעו העות'מאנים. 

מיציע העיתונות בכנסת עקבתי לאורך שנים אחר יוזמות של ח"כים, בראש ובראשונה של סיעת מרצ, שקראו להכרה של הכנסת והממשלה בפשע הנורא כ"רצח עם". יוזמות אלה זכו לתמיכה גם בימין; ח"כ אריה אלדד הציע בשעתו לקבוע בלוח השנה יום זיכרון קבוע לג'נוסייד הארמני.

שני שרי מרצ לשעבר, יאיר צבן ויוסי שריד, היו השרים הראשונים והיחידים עד כה שסדקו את חומת ההתעלמות, והעזו להשתתף במעמדי זיכרון לג'נוסייד, למורת רוחו של משרד החוץ.

סוגיה חינוכית, לא מדינית

מיציע האורחים בכנסת, נהגה לעקוב אחר הדיון באולם המליאה משלחת של כמרים ארמנים, עטויים בגלימות שחורות, וראשיהם עטויים בכיסוי ראש מחודד. פעילי הקהילה הארמנית בירושלים, ובראשם ד"ר ג'ורג'ט אוואקיאן המנוחה, פעלו כשדולה והתאמצו לשטוח את עמדתם פנים אל פנים מול חברי הכנסת.

כשהועבר הנושא באורח נדיר להמשך טיפול בוועדת החינוך של הכנסת, בלטה תמימות דעים בין הח"כים. אבל העברת הנושא לדיון בוועדת החינוך אינו מקרי: משמעותה שמדובר בסוגיה חינוכית ולא מדינית. בכוונה תחילה הודרה ועדת חוץ וביטחון מטיפול בנושא זה.

מראשית עיסוקה של הכנסת בסוגיה זו, הביע ראובן (רובי) ריבלין אהדה גלויה לשאלת ההכרה, וכיו"ר הכנסת גילה הבנה לדוברים מן הדוכן, כמעט בלא להתחשב במספר הדקות שהוקצב לכל דובר. לימים, היו גם מי ששמעו את הנשיא ריבלין מביע, בדלתיים סגורות, תמיכה בעמדה אחרת של ישראל, הפוכה מהעמדה המסורתית של משרד החוץ.

היו אף מי ששמעו את הנשיא מזכיר נשכחות, זיכרונות ילדותו, של מראות פליטי החרב הארמנים שנמלטו לירושלים מאימת הטבח שבוצע בעמם ובמשפחותיהם בתוכו. 

ריבלין נהג ונוהג במצוות המדיניות הרשמית, והוא לא ייצא נגד העמדה הרשמית. אבל לקראת סיום כהונתו, אולי מן הראוי שישקול את עמדתו ויבקיע את חומת השתיקה וההשתקה. הסיכוי שהממשלה הבאה תשנה את המדיניות נראה קלוש. אבל הכרת ריבלין ברצח העם, אם זו תגיע, תבליט את כהונתו ותאפיין אותה בסימן יהודי מוסרי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו