הייתי בת 12. לבשתי מכנסי ג'ינס משופשפים, שיחררתי את שיערותיי האסופות, הדבקתי על חולצתי "עשו אהבה ולא מלחמה" והלכתי לחגוג את פורים בבית הספר. רציתי לשוב לאותה התחפושת גם בשנה הבאה, אבל אחי הגדול, שחשף את תוכניתי, מיהר להסביר להוריי שתחפושות מעידות על נהיות לב סודיות, וברור לגמרי שיוכבד רוצה להיות היפית...
אם הסיפור הזה נשמע לכם בנאלי, זה המקום להוסיף שלבית הספר שלי קראו "בית יעקב". כן, כן, לפני 40 שנה בנות חרדיות הורשו בפורים ללבוש מכנסיים, לפזר את השיער ואף לעשן(!). סעו מחרתיים לבני ברק, הביטו בבנות המחופשות לרבקה אמנו, לדבורה הנביאה, או התחפושת הכי נועזת - אסתר המלכה, ולפתע זיכרון הילדות המשעמם שלי ייראה בעיניכם כפנטזיה.
אבל אפילו החברה החרדית הנוקשה של ימינו ממשיכה לקיים בקפדנות יתרה את מנהג התחפושות. פורים נושא עימו ערימה מכובדת של מצוות אהובות: סעודה, קריאת המגילה, שתיית אלכוהול, משלוח מנות ומתנות לאביונים. אך בראש הרשימה ניצבת לה ההתחפשות, שנחשבת למאפיין המובהק ביותר של החג הפרוע הזה. הצמידות בין פורים לתחפושות כה עזה, עד שדומה שאי אפשר להפריד ביניהם. אמרנו פורים - אמרנו תחפושת, כמו ראש השנה ושופר, סוכות וסוכה, פסח ומצה.
אולם בניגוד לצמדים האחרים, שהפכו לתאומים סיאמיים מיום היווצרם, אל פורים חדרו התחפושות בשלב מאוחר, רק לפני כחמש מאות שנה, ממש לא מזמן במושגים היסטוריים. לו הייתם מופיעים מחופשים בפני חכמי המשנה, הם היו רואים בכם מתבוללים שמאמצים את מנהגי התיאטרון הנלוזים של הרומאים. גם הרמב"ם, גדול הפוסקים וההוגים שלנו, שחי כאלף שנים אחריהם, היה מעווה את פניו בסלידה ופוסק שאתם עבריינים.
והוא צודק. לזמנו. לשיטתו. בתנ"ך אמנם מתרוצצים לא מעט מתחפשים (החל מיעקב אבינו, שהתחזה לאחיו), ואף המילה עצמה כבר מופיעה בו (וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים), אך כל המתחפשים התנ"כיים עושים זאת ממניעים של העמדת פנים ורמאות. התחפושות הפורימיות שלנו, שנועדו רק לשמח, הגיעו אלינו מהעולם הפגאני. אבל לא באופן ישיר, אלא דרך אחינו הנוצרים.
הרבנים נכנעים
הרומאים נהגו לקיים הילולת תחפושות מאגית לכבודו של אל החקלאות, שבמהלכה הכתירו עבד עלוב ומבוזה למלך ליום אחד. כשהנצרות הפכה לדת האימפריה, היא נאלצה לאמץ כמה מהחגים הפגאניים האהובים, תוך שהיא מקפידה להעניק להם מלבוש דתי הולם. בתחילה הצליחו כוהני הדת הנוצרים לפקח על תהלוכות התחפושות, אך ברבות השנים העניינים יצאו מכלל שליטה. הקרנבל הלך ושינה את פניו עד שהפך בימי הביניים ל"פסטיבל השוטים", שבמרכזו אנשים מעוותים, אמיתיים או מחופשים, שמעניקים לאירוע גם נופך היתולי, כמו שההמון אוהב, וגם נופך מאיים, כמו שהכנסייה אוהבת.
התהלוכות הססגוניות הללו, שהעניקו שמחה ושחרור לפשוטי העם, החלו למשוך גם את ליבם של היהודים. ומה עושים יהודים טובים שמתאווים לחג נוצרי? בדיוק מה שעושים נוצרים טובים שמתאווים לחג פגאני. ממירים את דתו.
לא קשה להבין מדוע קרנבל התחפושות הנוצרי הסתפח דווקא לפורים. איזה חג אחר בלוח השנה שלנו יכול להכיל תוכן כזה של השתטות? לא פסח, לא שבועות, לא סוכות, ודאי שלא יום הכיפורים. בפורים יש גם שמחה והשתכרות, וגם "ונהפוך הוא", היש מועד מתאים מזה?
ומה עשו הרבנים? את מה שממסדים דתיים נוהגים לעשות במקרים כאלה: מחו, צעקו, הזהירו וכתבו פסקי הלכה נזעמים. מה שלא הפריע להמוני בית ישראל להתהלך בפורים עטויי תחפושות, בעיקר של גויים ושל נשים. לרבנים נגרם כאב ראש משולש. לא רק שצאן מרעיתם נוהג כמנהג הגויים ויוצא מחופש לרחובה של עיר, הוא גם עובר על שני איסורים חמורים: האיסור להתחזות לגוי והאיסור ללבוש בגדי אישה.
הממסד המשיך לאסור, והציבור המשיך להתחפש, עד שקמו כמה רבנים חשובים והניפו דגל לבן. תהליך הכניעה הזה היה פעם תופעה הלכתית נפוצה ואף זכה לפתגם חריף: "הנח להם לישראל, שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים". הדברים מנוסחים במילים כנות להדהים בלשונו התמציתית של הרמ"א (רבי משה איסרליש, בן המאה ה־16, האורים והתומים של ההלכה האשכנזית): "מאחר דחזינן דפשט המנהג ואין מוחה, נראה לי ליישב המנהג". ובעברית צחה: אין ברירה, התחפושות בפורים נעשו פופולריות להחריד, אי אפשר יותר לאסור אותן.
האיסור נעשה מצווה קדושה
אך בזאת לא תם לו סיפור אימוצו של המנהג הפגאני המלבב לחיק תרבותנו. לאחר שנעשה בן בית רצוי בפורים, הוצמדו לו רעיונות נאצלים לרוב. ההסבר הפופולרי ביותר תולה את ההתחפשות לא רק ב"ונהפוך הוא" של מגילת אסתר, ולא רק בעובדה שרבות מהדמויות בה מחופשות, אלא בהתחפשות של אלוהים. כלומר, ברובד הגלוי של המגילה שמו של אלוהים אינו מופיע כלל, אך השגחתו נוכחת בה מתחילתה ועד סופה. פירוש אחר מעניק להתחפשות מימד פסיכולוגי וטוען שבאמצעותה אנחנו מצליחים להזדהות עם "האחר" ולבטא בכך את "האני" הכמוס שלנו (שזה, פחות או יותר, מה שאחי אמר עלי). והסבר חסידי ידוע שאני אוהבת מאוד, מעניק לפורים צביון חברתי מהפכני. יום אחד בשנה אנחנו מעלימים את זהותנו ומטשטשים את מעמדנו. אין יותר עשירים ועניים. כולנו שווים.
מלחמות חסרות סיכוי
אז מה פורים מלמד אותנו? שטוב לשמוח, ומדי פעם להשתטות, ולהחליף זהויות, ולהגיע עד הקצה, ולהגשים פנטזיות.
ובעיקר הוא מלמד שאם התרבות שלנו רוצה משהו, בסוף היא תזכה בו, ושום ממסד דתי מאובן לא יצליח למנוע אותו מאיתנו.
ואחרי זמן, כשהמנהג יחדור אל תרבותנו, אותו ממסד דתי, שלחם בו בכל הכוח, ייצא מגדרו כדי למצוא לו הסברים עמוקים שיקדשו אותו ויהפכו אותו לערך נשגב ומרומם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו