חג החירות - ואנו חוגגים אותו "כלואים בבית".
חג לציון שחרור משעבוד - ואנחנו כפופים למרחק של 100 מטר ממקום מגורינו.
חג יציאת בני ישראל ממצרים- ואנחנו כבר יותר משבוע מדברים על "יציאות חיוניות בלבד".
היש יותר אירוני מזה? חשבתי לעצמי.
ואז התקבלה הודעת הסמס, שהשאירה אותי בפה פעור והפכה את הקערה על פיה: "החיוב הצפוי שלך לחודש מרץ בכרטיס האשראי עומד על 122 שקלים".
הלם. הפעם האחרונה שהיה לי סכום חיוב כזה של אשראי היה - ובכן - כשעוד לא היה לי אשראי. או אולי בחודש הראשון והשני להוצאתו, אי שם בשנות העשרה, כשטרם הפנמתי את משמעות חתיכת הפלסטיק הזו, ועד כמה היא כפופה, לחלוטין, ליצרים שלנו.
מעבדות לחירות החומר והנפש
"כולנו עבדים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו, פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה" ("עבדים", ברי סחרוף)
הסיפור כאן, כמובן, אינו מסתכם באשראי ובחומר. הרי כסף בא וכסף הולך.
אותו כרטיס ויזה סימל, והמחיש מדי חודש, את ההתמכרות והשעבוד שלנו ליצרים של עצמנו. לצורך ולהרגל לרכוש, שבמידה רבה היה תוצר של הבנייה חברתית, וערך שקידמו בעלי עניין ואינטרס כאלו ואחרים שהרוויחו מליבוי תמידי של היצר הזה.
רק מגפה, רק סגר ,כך נראה, יכולים לעצור את השעבוד הזה. רק "הנחתה מלמעלה" יכלו לעצור את מחול השדים הקפיטליסטי-צרכני הזה, שהעולם שבוי בו כבר מאות שנים.
ואולי אין בכך הפתעה, ויש בזה מן הצדק הפואטי, שהכל התחיל אי שם בסין, אותה מדינה שהפכה למנוע הייצור ולגלגליה המשומנים של המכונה הקפיטליסטית. בית החרושת של העולם המערבי כולו, שהפך את הייצור ההמוני והבלתי פוסק של מוצרי צריכה למותג ולערך עליון, ובכך תרמה את חלקה להעצמת המפעל המפלצתי הזה, שנראה - שכבר התגבר עלינו. על נפשנו.
אם לא נסעתי לחו"ל פעמיים בשנה - אינני נחשב. אם לא קניתי בגד חדש מדי שבוע, לא הצטיידתי בעגילים ושרשרת במבצע כשעברתי ליד חנות תכשיטים ולא ביליתי לפחות פעמיים או שלוש בבית קפה בשבוע - משהו הרגיש חסר. לא שלם.
כי מי בכלל חשב שאפשר לבלות שעות על גבי שעות בבית.
החופש לבחור
רבות כבר נכתב, ועוד ייכתב בעתיד, על ההשפעות הסוציולוגיות,התרבותיות והנפשיות של מגפת הקורונה על האנושות ו"דור השפע", זה שעד לפני חודש לא ידע מעצורים והשביע את רעבונו בצריכה של עוד ועוד מוצרים, טעמים ותפנוקים.
בשורה התחתונה, נראה שהמגפה שללה מאיתנו כמעט כל חירות אפשרית - חופש התנועה, העיסוק, חירות ההתאגדות... אבל אם יש דבר טוב שעשתה, זה שעל הדרך הצליחה גם לגזול את "רעשי הרקע" והיסחי הדעת, ובכך גרמה לנו - יותר נכון הכריחה אותנו - להתבונן פנימה על מה שחשוב.
ההתבוננות פנימה וההתכנסות החלו ברמה הלאומית, כאשר נסגרו הגבולות, המשיכו לרמה העירונית והשכונתית, צמצמו עצמן לרמה המשפחתית, עד שלבסוף נותרנו עם אותו מס' בודד - קומץ חד ספרתי - של האנשים הקרובים לנו ביותר .
בעולם של שפע והזדמנויות בלתי נגמרות, הצליחה הקורונה לגרום לנו להסתכל פנימה, ולהבין - מה יש לי, ומה עוד צריך להיות לי, בחיים. ובתוך כל זאת, מי האנשים הקרובים אליי, אלו ש"אפשר לרוץ איתם" - גם בימי מגפה.
"כולם רוצים להיות חופשיים אבל ממה אלוהים, ממה"?
("עבדים", ברי סחרוף)
וקצת חומר למחשבה לקראת החג: אולי בכלל לא חירות התנועה וחופש הבילוי והצריכה הם החשובים ומגדירים לנו מהו "חופש"? אולי דווקא ההשתחררות משעבוד להם, ולאפשרויות הבלתי מוגבלות, היא השחרור האמיתי?
האם הקורונה תתברר, בדיעבד, כיציאת המצרים הפרטית- וגם הלאומית- שלנו?
ויותר מזה, אם נקביל זאת לתקופת בני ישראל במצרים - האם בהכרח היתה חייבת להיות מונחתת עלינו "מכה" - "דבר או שחין" מודרניים גרסת 2020 - כדי שנתחיל ביציאה משעבוד לחירות?
חג פסח שמח וכשר!
