גבולות החופש

בחג הפסח נדבר על חירות כשאנו כלואים בבתינו • אך השאיפה לדרור דווקא תעצים את הסדר

לא רק יעקב אבינו תפס חרופ על אבן, כל האזור ישן על אבנים. כולל המצרים הקדמונים שנהגו להניח ראש על אבן ככרית. דומני שעניין כרית האבנים הוא קצת פספוס של אלוהים ומשה. היה אפשר במסגרת עשר המכות להכניס גם מלחמת כריות. מסיבת פיג'מות עם מלחמת כריות באותה תקופה היתה עניין קטלני. 

מתוך הסרט "חומות של תקווה" (1994)

ימים ספורים לאחר שים סוף נקרע בפניהם, ואחרי 200 שנות עבדות, אנחנו מגלים שכבר ביציאה ממצרים כולנו היינו פולנים. 

שמות פרק י"ד פסוק י"א, מה אומרים בני ישראל? "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" סרקזם במיטבו.

בתרגום לפולנית: אנחנו כבר נשב כאן במדבר בחושך ונתגעגע לקומפוט בצלים ושומים. ועל כך כתב הרב שמשון בן רפאל הירש, שהאירוניה החדה ברגע של חרדה מוחלטת וייאוש היא טיפוסית לשנינות שהיא אינהרנטית לאומה היהודית מראשיתה. 

אז קדימה, חן תחת אש בסדר פסח השנה. תמחקו את הפרצוף העצוב, הרגוז, המבואס, המבוהל, כי אין מקום לטורים בנאליים על פסח השנה. כי אם פסח הוא מין תזכורת לדרמה גדולה מהחיים של אבותינו, הרי אנחנו גיבורי הדרמה העכשווית יחד עם האנושות כולה. 

אפשר להודות ביושר, בהגדה של פסח אנו קוראים סיפור די משעמם על מצה ולא מסה נוקבת, מרגשת ומרתקת על חירות. מדוע? משום שאין צורך. עצם נוכחותו של עם ישראל בעולם ההיסטורי היא סיפור של חירות וגאולה. 

פסח ויציאת מצרים הם המשל והנמשל לאנושות כולה, עם ישראל כמטאפורה נצחית בהיסטוריה האנושית כפי שקבע המשורר המומר היינריך היינה: "מאז יציאת מצרים, החירות מדברת במבטא עברי". סיפור יציאת מצרים העניק השראה לכל אומה אשר שואפת לחירות. כל התיאוריות מרחיקות הלכת על שלטון, שוויון ועל השאיפה לחירות של גדולי הפילוסופים וההוגים - לא מתעלים על סיפור היציאה מעבדות לחירות.

העם היהודי העניק השראה גם לאבות האומה האמריקנית במלחמתם לעצמאות מהאימפריה הבריטית, וגם לעבדים השחורים צאצאי העבדים של אותם אבות אומה אמריקנית בדרישתם "שלח את עמי". 

והנה השנה הזו אנו מסובין בפסח של המגיפה, בפסח שבו הגדת לבנך על צרה צרורה עתיקה בעוד העולם עומד מלכת במכה שלא כתובה בהגדה. אנחנו נדבר על חירות בשעה שאנו כלואים בביתנו. הסמליות שונה, לא עם זר נוגש אותנו אלא מגיפה מוזרה ופתאומית; אבל השאיפה לחירות, המחשבה מהי חירות אנושית ומה גבולותיה - מעצימה את הסדר. 

העולם שהכרנו השתנה לנו - אבל בניגוד לעבר היהודי במגיפות, של שעירים לעזאזל, של "מרעילי בארות", המצב שונה כשאנו אזרחי מדינה יהודית, עצמאית וריבונית. העובדה שישראלים ויהודים נושאים עיניים לכאן כמקום הרצוי להיות בו גם בשעת מגיפה - מחדדת את הזכות שלנו לחיות בדור הזה. 

האמורא ריש לקיש הוא דמות אגדית.פושע מסוקס, גנגסטר יהודי שחוזר בתשובה בעקבות פגישה בנהר עם האמורא רבי יוחנן (וזהו סיפור יפה לא פחות). ריש לקיש הפך לאחד מגדולי הרבנים בארץ ישראל והוא מחזיק באמירה מהפכנית לא פחות מסיפור חייו: "פעמים שביטולה של תורה זהו ייסודה. דכתיב 'אשר שברת' אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת". מנחות צ"ט.

מה בעצם אומר לנו ריש לקיש? שבירת הלוחות היא הבסיס. משה נוטל את החפץ שמסמל יותר מכל את התורה היציבה, לוחות הברית שהתקבלו היישר מאלוהים, וההרס הספונטני בהתקף אמוק, בשיא כפירה מטורללת, מקבלת ישר כוח מאלוהים ומוחזקת לא פחות, כייסודה של התורה. 

מהלך הכינון של התורה הוא לא הטקס ההרמוני, אלא דווקא המשבר הקטסטרופלי. ברגע הזה שמשה יורד מהר סיני, רואה את חטא העגל ומשבר את הלוחות - הוא הרגע שבו מתחזקת הברית בין האומה לבורא. 

במסורת מוחזק אירוע דומה, מאוחר יותר. בשיא החורבן, שנים אחרי מרד בר־כוכבא, כשהגלות והמרחק איימו להפריד בין חלקי עם ישראל, רבי יהודה הנשיא, באקט אמיץ, בחר להפר את הכלל הראשון של התורה שבעל פה. הוא כתב אותה. זה לא היה אירוע משמח, זו היתה טראומה לאומית. היא מסוכמת במשנה בפסוק: "עת לעשות לה', הפרו תורתך". 

זה לא עבר חלק. היו שם מתנגדים. אנשים שחשבו שלא זו השעה, ואי אפשר להצדיק הפרה כזו של הכללים. אבל הוא עשה את זה, והחטא הפך לרגע הכינון של התורה שבע"פ, זו שקיימה אותנו כעם 2,000 שנה.

מה שבתודעה של הציבוריות הישראלית הוא רצף מסמכים מיושנים, לא רלוונטיים ולא קשורים למציאות, נועד להיות תורה שמעוגנת בשינוי ובהתאמה לזמן, תורה שהמהות שלה היא ברית בין העם לה' לא רק בעבר אלא בהווה ובעתיד. קשה להבין את הפער. יש בזה הרבה אשמה עלינו, מי שהמשיך להחזיק בתורה.

שמחתי מאוד בפסק ההלכה של רבנים יוצאי העדה המרוקאית לאפשר שידור הסדר בתוכנת "זום" ודומותיה, והתבאסתי גם אם לא הופתעתי לקרוא את דברי הרבנים הראשיים בשבוע שעבר, שאסרו על השימוש בתוכנה בליל הסדר.

כשמרן, אני לא מחבב מהפכות משנות סדרי עולם ומעדיף דווקא שינוי אבולוציוני טבעי. עם זאת, ריאקציונריות, דבקות בטפל ולא במהות - דורשים טלטלה. אי אפשר להתעלם מעוצמת האירוע הגלובלי משום שיש כאן פספוס עצום של מהות. 

בעיצומו של משבר היסטורי, שמעמיק יותר מכל את תחושת הבדידות האנושית, את הגעגועים להורים שאסור לפגוש, מופיע החג שדגלו "והגדת לבנך", הקשר הבין־דורי בין אב לבן. ומרוב פחד הרבנים שופכים את התינוק עם המים. במאבק המטופש, האיסור הפורמלי מנצח את מהות החג, וההורים שלנו נשארים בודדים בליל הסדר. 

באופן אישי, בלי לפסוק לאף אחד הלכה, בליל הסדר השנה, אשתמש בתוכנת "זום" כדי לחבר את אמי ואת חמותי מהבידוד הכפוי למשפחה החוגגת כי "פעמים שביטולה של תורה הוא יסודה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו