מרגע שהתחוור כי צבי האוזר ויועז הנדל מתכוונים להצביע כנגד ממשלת כחול לבן עם העבודה־מרצ והרשימה המשותפת, אבד הסיכוי להקים ממשלה לכהונה מלאה בראשות גנץ, והאפשרות להקמת ממשלה רחבה ברוטציה עם נתניהו הפכה לאופציה היחידה למניעת סבב בחירות רביעי. יכול להיות שגנץ נהג בהיגיון ויכול להיות שהיה אפשר לעשות זאת כבר בסיבוב הקודם - אילו קיבל את הצעת הנשיא ריבלין לנבצרות - אך ברור שהחלטתו פירקה את כחול לבן, וכי גורלה להתפרק נגזר עם לידתה.
לא הצליחה לשנות את המפה הישראלית. חברי כחול לבן // צילום: קוקו
המפלגות בישראל, וגם ברוב העולם הדמוקרטי, נחלקות בין שמרנים לרפורמים. זוהי חלוקה בין תפיסות עולם, גם אם אינה מלווה, תמיד, בתוכניות מדוקדקות לביצוע. השמרנים מאופיינים בקבלת מצבה של החברה בארצותיהם כמות שהוא; הם מודים בצורך בתיקונים, אך בכאלו שלא ישנו את פני החברה. יש להם יחס חם לדת ולפולחן הדתי גם אם הם עצמם כופרים. הם סבורים שממשלות אינן צריכות להתערב התערבות יתרה במשק, אלא לסייע למי שכושל, ומאמינות כי מיסוי קל הוא תרופה לעידוד השוק, וכי השוק יעשה את שלו ויאפשר לחברה לפרוח.
גם אם אינם ששים למלחמה, הם מאמינים כי זהו כלי לגיטימי שיש להשתמש בו כדי להוכיח ליריב כי עדיף שלא להרגיזך, או כדי להשיג מטרות שאינן ניתנות להשגה בדרך מדינית.
הרפורמים מאמינים בשוויון ערך האדם, במעורבות ממשלתית המעניקה רשת ביטחון משמעותית לכל הפרטים בחברה ומונעת מהם ליפול ובשינוי חברתי שיביא לצמצום דרמטי בפערים הכלכליים. הם תומכים בהפרדה מלאה בין דת ומדינה, ובזכויות אדם מתרחבות והולכות. בדרך כלל הרפורמים רואים בעימות אלים צעד אחרון לאחר שכל האחרים מוצו כדי להגן על המדינה.
הודעתו החד־משמעית של גנץ, באירוע החגיגי שבו הוכרז על הקמת המערך שהקים, כי אין יותר שמאל ואין ימין, העידה על בורות או על אי־הבנה בסיסית. הוא לא הצליח ליצור "תרכובת" חדשה של אנשי מרכז, אלא הסתפק ב"תערובת" של אנשי שמאל ואנשי ימין.
כחול לבן נבנתה על אנשי מרכז־שמאל שהתאכזבו מהנהגת "המחנה הציוני" וחיפשו לעצמם משהו חדש, ועל כמה אנשי ימין שהסתייגו מנתניהו, אם בשל התנהגותו ואם בשל החשדות נגדו, שהפכו לכתב אישום. הם חברו לאנשי השמאל הרואים במשך שנים את נתניהו כמי שמונע התקדמות לעבר שלום עם הפלשתינים, ויצרו יחדיו את המכנה המשותף הנמוך ביותר שאפשר להם להצדיק את השילוב המוזר ולקיימו חודשים לא מעטים: רק לא נתניהו!
אמרו שהם יתפרקו באופוזיציה, אבל דווקא ההצטרפות לשלטון פירקה אותם. ההתפעלות מהצלחתם היתה מוצדקת, משום שרשימה שזה עתה הוקמה, הפכה להיות שווה בגודלה למפלגת השלטון והצליחה להביא, בסופו של דבר, להסכם על חלוקת השלטון. מנגד, כל החסרונות של קיקיון כזה באו לידי ביטוי עם התפרקותו: היה זה מערך מפלגות בלי מוסדות של ממש, בלי מצע ברור בשום תחום, ללא משמעת מפלגתית ומוסדות המסוגלים להטיל סנקציות על מי שמפר אותה.
יכול להיות שכוכבו של גנץ ידרוך בממשלה, שהרוטציה אכן תתקיים בעוד שנה וחצי ושהוא יהיה ראש ממשלה מצוין וייבחר מחדש בראשות חוסן לישראל. אך ייתכן הרבה יותר שבבחירות הבאות ישובו אנשים "הביתה" אל מפלגות השמאל והימין, וכחול לבן תתברר כאפיזודה חולפת, כמו עצי הקיקיון האחרים - ד"ש של יגאל ידין וקדימה של אריאל שרון. כמוהן היתה גם היא הצלחה־לרגע, שלא הצליחה לשנות את המפה הישראלית החצויה בין שמרנים ורפורמים, או דמוקרטים ורפובליקנים, כמקובל בעולם הדמוקרטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו