בשבועות האחרונים עוסקת התקשורת בהרחבה בשאלת חוסר צייתנותה של האוכלוסייה החרדית, או של חלקים ממנה, להוראות הממשלה בדבר איסור ההתקהלות. התמיהה ברורה: כיצד חברה הבנויה על קולקטיב חזק ושמורגלת בצייתנות, אינה קשובה להוראות פשוטות הנוגעות לבריאותם של בני הקהילה עצמה, ובעיקר – ראשי הפירמידה ויקיריה: הסבים והסבתות? התמיהה מתחדדת על רקע זהותו של שר הבריאות, שהינו בשר מבשרה של הקהילה החרדית, ומפיו יוצאות ההנחיות.
ובכן, התשובה לכך מורכבת ממספר גורמים הדורשים הבנה מעמיקה של החברה החרדית. אתייחס לאחדים מהם: התקשורת החרדית, הצפיפות והתרבות.
ראשית, התקשורת החרדית מבוססת על עיתונות כתובה. בהיעדר טלוויזיה ואינטרנט, גלים פתוחים, מסיבות עיתונאים ומהדורות חדשות ארוכות, המסרים אינם חדים ומהירים ומאבדים מעוצמתם. שנית, הצפיפות בבית החרדי הינה כה רבה, וכאשר נוספים לכך אף הנערים המגיעים מהפנימייה הישיבתית, הרי שהאפשרות להישאר בבית למשך זמן כה ארוך הופכת כמעט לבלתי אפשרית. אף הרחוב החרדי צפוף ומזמין חיכוך מתמיד בקרב העוברים בו. שלישית, התרבות החרדית לא התמודדה - החל מקום המדינה - מול מכה שמחייבת לסגור את בתי הכנסת, המקוואות והישיבות. הדנ"א החרדי הינו הפוך: בכל מלחמה או אירוע טרגי רח"ל, התגובה הכמעט אוטומטית הינה התחזקות בלימוד ובתפילה. אף כאן ניסו החרדים (לפחות בשבועות הראשונים) לפעול באותה הדרך. הפעם היה לכך מחיר בריאותי כבד בתוך הקהילה החרדית, בארץ ובעולם כולו.
ואולם מכיוון שנראה כי כעת מרבית החברה החרדית, למעט השוליים האנרכיסטיים, ממושמעת ומקשיבה להנחיות, ראוי לשים לב דווקא לאתגר שמציבה הקורונה על המדיניות ההלכתית בכלל, ועל זו החרדית בפרט.
כידוע, פסיקת ההלכה החרדית מבוססת על פרשנות מחמירה של ההלכה. זהו אחד המרכיבים הזהותיים הבסיסיים של החרדי, בוודאי האשכנזי. האיסור להשתמש במעלית שבת או לאכול פירות של "היתר מכירה", נובעים מסירוב לקבל קונסטרוקציות הלכתיות מקלות שהציונות הדתית אימצה בחום. על מנת למנוע את המדרון החלקלק של ההקלות, אימצו החרדים קו בינארי של "שחור ולבן". כלומר, אין מנעד הלכתי של אפור, אלא כל האסור – אסור באותה הרמה. דין ה"דאורייתא", ה"דרבנן" והמנהג, שווים.
אירוע הקורונה מאתגר תפיסה זו, דווקא בערב חג הפסח, שהוא כידוע "חג החומרות". רבים מהרבנים מבינים כי קו ההחמרה השגרתי אינו נותן מענה מספק לאירועי השעה. השאלות רבות וחמורות: קיום תפילה ללא מניין, מקוואות ויחסי אישות, היערכות לתקופת העומר בהיעדר חתונות ותספורות בערב החג, ובעיקר שאלת כשרות הפסח: אין הגעלת כלים שכונתית, קיים קושי משמעותי בהצטיידות בכלים חדשים, ובחו"ל אף קיים מחסור במוצרי פסח, ומוצרי חמץ – לאחר הפסח.
אף כאן רבני חו"ל מובילים את שינוי הקו. רבני הקהילות בלונדון, בארה"ב ובאנטוורפן, מורים על שינוי הגישה ומאפשרים שורת הקלות משמעותית מהנורמה ההלכתית המקובלת ברחוב החרדי. אף חלק מהרבנים הישראליים מציעים גישה הלכתית פרקטית. נדרשת כאן מלאכת איזון עדינה המחייבת לחדש שוב את מניפת הצבעים ההלכתית. לא כל אסור הוא אסור. עובדה: אין רב שיתיר חמץ בפסח, אך ניתן להקל בהכשרת הכלים, בהתבססות על מכירת חמץ (אף לגבי חמץ בעין) ועוד. מעל לכל, צף ועולה השינוי ביחס לטכנולוגיה ולאינטרנט, תוך הבנה כי אין מדובר בכלי פנאי מיותר (בדומה לטלוויזיה), אלא בכלי תקשורת חיוני במציאות החיים במאה ה-21.
האתגר הגדול יהיה בשלב החזרה לשגרה. האם יספגו ההקלות בתוך הקהילה, או שמא הם יהוו "הוראת שעה" שבסיומה יחזור העולם החרדי למסלולו הרגיל? ימים יגידו.
ד"ר חיים זיכרמן הוא חוקר החברה החרדית, הקריה האקדמית אונו
