כשוֹך זעקות השבר על מוֹת הדמוקרטיה הישראלית כביכול, אפשר לעיין מעט יותר בקור רוח בסערת יושב ראש הכנסת. על מה היו הזעקות? על דחיית הבחירה של יושב ראש לכנסת עד שתתבהר תמונת המשא ומתן הקואליציוני. שיקול הדעת הפוליטי של יושב ראש הכנסת היוצא אדלשטיין, שיקול שהוא ממהות תפקידו, הוצג כאילו הוא אונס הדמוקרטיה.
יושב ראש כנסת איננו תפקיד מעין־שיפוטי, שעיקרו הקצאה צודקת או חוקית של זכויות. הוא אישיות פוליטית שחובתה לשקול שיקולים פוליטיים, כמו השיקול לתת שהות להרכבת ממשלה בזמן מצוקה של מגיפה חמורה בישראל. עכשיו ברור לגמרי שאדלשטיין נאבק כדי שגנץ ונתניהו (בסדר הזה) יצליחו להרכיב ממשלת חירום, ויתגברו על מתנגדי הקמתה בהנהגת כחול לבן.
איך ייתכן ששופטים מקצועיים שאין בהם דופי אינם מבינים עניין פשוט כזה? האם מפני שהופעל עליהם לחץ פרוע של הסביבה החברתית שלהם? אבל הרי חזקה על חיות ועמיתיה שהם עמידים בלחצים סביבתיים.
אז מה קרה כאן? יושב ראש הכנסת חייב לקיים הליך לבחירת יושב ראש חדש לא יאוחר מכינון ממשלה חדשה. השופטים ביקרו את שיקול דעתו בשאלה עד כמה מותר לו לדחות את ההצבעה, בתוך תחום הזמן המוקצה לזה בחוק ובתקנון. האם זו שאלה משפטית או פוליטית? אכן, זו שאלה שנעשה קשה לענות עליה תחת מושגי המחשבה הדומיננטיים של אהרן ברק, שהרי לאסוננו, הפוליטיקה מוּשפטה, ולכן סורסה לבלי הכר, והמשפט נעשה פוליטי עד כדי סיכונו.
אבל באירוע שלפנינו, סבירות שיקולו של יושב הראש היתה שאלה פוליטית מובהקת, לא משפטית. התמודדות עימה הצריכה התמצאות במציאות הפוליטית הקונקרטית בזמן נתון, והערכה מושכלת שלה. בכגון דא השופטים המעולים ביותר הם לאו דווקא בני סמכא.
כדי להבין זאת, צריך לצלול לתככים הפוליטיים הספציפיים. הם היו נהירים לאדלשטיין, אך כנראה לא לשופטים. הציר ליברמן־לפיד היה יכול להניח שהתיקו יחזור, ותוכניתו, על פי הכרזות פומביות של ליברמן ופרץ, היתה לנתק בין השתלטות על הכנסת לבין הרכבת ממשלה: להשיג את המנדט מהנשיא בעזרת "המשותפת", לאיים על הליכוד בהקמת ממשלה שתישען עליה, ולהמחיש את האיום בבחירת ועדות ויושב ראש חדש לכנסת וקידום חקיקה פרסונלית מטעם הכביכול־קואליציה הזאת, שאיננה באמת כשירה להתלכד לכדי ממשלה.
הם קיוו ללחוץ על הליכוד להצטרף בלי נתניהו, ולחלופין תכננו להקים ממשלה בתמיכת המשותפת. תוצאות הבחירות המאכזבות, יושרם של הנדל והאוזר והמנהיגות שגילה בהדרגה גנץ לנוכח המגיפה - כל אלו שיבשו את תוכניתם של ליברמן ולפיד.
כאן נכנסו השופטים לתמונה הפוליטית. לפיד, יעלון וליברמן ניסו למנוע מגנץ לחבור עתה לנתניהו באמצעות דבקות בתוכניתם לנתק בין ההשתלטות על הכנסת לבין כינון ממשלה - ניתוק בעייתי ביותר במשטר פרלמנטרי. אדלשטיין, לעומתם, ביקש לסייע לגנץ ולהשהות בחירה של יושב־ראש מטעם לפיד, שהיתה מסכלת כינון ממשלת חירום. אדלשטיין ביקש לקשור בין בחירת יושב ראש חדש לכינון קואליציה, קישור הגיוני במשטר פרלמנטרי, שאינו יכול לתפקד עם כנסת לעומתית לממשלה, קל וחומר לא בזמן חירום.
עמיתיו־יריביו של גנץ נאבקו בו באמצעות סרטון גרוטסקי בדבר מוֹת הדמוקרטיה (לפיד), שילוח מפגינים בגנץ, תהלוכות של דגלים שחורים לכנסת - ובג"ץ. השופטים הופעלו במאבק הזה בבחינת נשק יום הדין. אבל הם לא הגנו על הדמוקרטיה. לא נשקפה לה שום סכנה, תודה. הם פעלו מבלי דעת - מפני שיש להם רק מה שמביאים בפניהם, המידע הפוליטי העדכני אינו זמין להם והם אינם אמונים על פענוחו - והכריעו בשאלה שהיה עליהם להימנע ממנה.
חיות ועמיתיה אינם אשמים. הם פועלים במסגרת חסרת הגבולות שהתווה אהרן ברק. אחד משיבושיה הוא סירוס היכולת להתפשר, בגלל החדרת פוליטיקה משפטית של הכרעה אל תוך שיטה פוליטית המבוססת על הסכמה. הפוליטיקה הישראלית איבדה בגללה את גמישותה. יש סכנה שבעתיד אף תפחת עוד יותר יכולתה להתמודד עם משברים מערכתיים. אנחנו מוכרחים לחלץ אותה מהמצר הזה.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו