המושג "ביטוח לאומי" לא יכול להיות רלוונטי יותר מבימים אלה. כולנו נפגענו בתקופה הזו - מי כמובטל, או כמי שהכנסתו צומצמה ומי שאיבד מכספי הפנסיה, החיסכון וההשקעות.
גם מחירי הנכסים הריאליים נפגעו, לפחות בטווח הקצר. לכן במקום ההתפלפלות על חלוקה לפי קריטריונים, לפי מי שעבד שישה חודשים קודם המשבר ומי שלא; מי שקיבל את שכרו כעצמאי, או כשכיר; מי שעבר גיל מסוים, או לא... יש טעם בתשלום רוחבי - לכולם, ממש כפי שנעשה בארה"ב, שם כל בוגר קיבל לחשבון הבנק פיצוי בסך 1,200 דולר וכל ילד קיבל פיצוי בסך 500 דולר. כך ראוי היה לעשות גם אצלנו, ואולי זה גם היה עולה לנו פחות.
חישוב אצבע מראה שפיצוי כ־6.1 מיליון בוגרים בסך 3,000 שקלים לאדם וכ־3 מיליון ילדים בסך 500 שקלים כל אחד, היה עולה לקופת המדינה כ־20 מיליארד שקלים. הרי אין ממש טעם ברישום מיליון עובדים כמובטלים, אם בלאו הכי לא מדובר במובטלים של ממש ורובם לא יפוצו בסכום קרוב לזה שהשתכרו קודם לכן.
בתוכנית האחרונה שפורסמה המדינה הקצתה 7 מיליארד שקלים לתשלום דמי אבטלה לאותם 800 אלף מובטלים, שכנראה יגיעו לכדי מיליון. דהיינו, מדובר ב־8,750 שקלים לחודשים מארס־אפריל (חודש וחצי), והסכום אינו כולל עובדים רבים שאינם זכאים רק מכיוון שהקריטריונים בשגרה אינם מתאימים למצב המיוחד שאליו נקלענו.
לפיכך היה הוגן יותר לפצות את כולם בסכום שווה - הוגן יותר מקצבת הזקנה ומקצבת הילדים המחולקת באופן שוויוני בשגרה - לעשירים ולעניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו