בנימין נתניהו הוא שמרן. הוא מוכן לשלם למי שצריך בשביל שקט (עם הכסף שלנו כמובן). בשם העיקרון הזה הוא זנח כל הזדמנות להפוך אותנו לדמוקרטיה קפיטליסטית מערבית מתוקנת, ובמקום זה הפך אותנו למדינת חסות של כל מני כנופיות מבפנים ומבחוץ. הוא לא יישם כמעט שום "מדיניות ימין" במובן ההוליסטי של המילה. השמאל, באם יעלה לשלטון כעת, ממשיך בדיוק מאותה נקודה שהפסיק לפני עשור. כאילו ביבי לא היה מעולם. במובן זה הוא ממשיך דרכו של בגין, שגם נמנע מלעשות את הנדרש בעקבות מהפך 77'.
נתניהו היה חומה בצורה בפני כל ניסיון לתקן את מערכת היחסים הדפוקה בין הרשות השופטת לרשויות האחרות ואת האקטיביזם המשפטי המשתולל. למה? כי הוא פחד מהם. והם הריחו את הפחד שלו והסתערו. הוא מינה את שי ניצן למרות התנגדות עזה של הימין. אותו שי ניצן שבהמשך הכריז עליו מלחמה משפטית-תקשורתית מטונפת ששיאה עדיין לפנינו. זה שווה ערך לכך שממשלת שמאל תמנה מישהו כמו גיל ברינגר נניח. כנ"ל מנדלבליט, אחד מאבות המשפטיזציה של צה"ל ואיש סחיט בפני עצמו.
נתניהו לא הטריח את עצמו לנושא האכיפה הבררנית כל עוד היא לא ליחכה את שולי גלימתו. הוא לא שינה דבר בנהלי המינוי ההזויים של שופטים ובכירים בפרקליטות ולא גיבה את המהלכים המעטים והמוגבלים שביצעה איילת שקד. הוא עשה צעד אחד נכון – מינוי אמיר אוחנה כשר משפטים, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.
נתניהו קיבל מערכת ביטחון עם נטייה ברורה (שמאוד התאימה לו) לשמירה בכל מחיר מופקר על הסטטוס קוו. למרות מקרים של חתרנות של בכירים שונים במערכת הזאת - וצבע פוליטי ברור של רבים מהם - הוא שתק, המשיך לקדם את כולם וזרם עם הקומבינות הכלכליות של המערכת בדגש על הסדרי ה"פנסיה" השערורייתיים.
שיהיה ברור: במדינה מתוקנת בוגי יעלון ובני גנץ לא היו אמורים להמשיך בתפקידם אחרי הכישלון בצוק איתן, אבל נתניהו טייח והמשיך איתם קדימה ובך יצר לעצמו יריבים פוליטיים מרים עם הילת "ביטחוניזם" מזויפת. הוא נתן לחלק מגורמי הביטחון לנפח את נושא הטרור היהודי מעבר לכל פרופורציה בסיועה של התקשורת שמיהרה כמובן לחבר אליו פוליטית את התופעה הזו. הוא גם נגרר (שוב, לא בלי שהתאים לו) לרפיסות ביטחונית שסיפקה תחמושת ליריביו.
נתניהו ניפח את המגזר הציבורי ואת שכר העובדים בו והם בתמורה הבינו שיש כאן פרה חולבת וסחטו אותו כמו לימון. האפקט של מגזר ציבורי משתולל התבטא בשביתות, שיבושים ועיכוב רפורמות חיוניות במערכות חיוניות כמו תחב"צ, חינוך, בריאות – מה שאפשר לעמותות זריזות לייצר קמפיינים על בסיס הדבר הזה ולייצר אצל אזרחים תפיסה של מצב חירום בתחומים האלה, שלאו דווקא קשורה למציאות.
במקום להפריט ולייעל שירותים ציבוריים ולטפל בנושא זכות השביתה המופרעת במשק הישראלי הוא ביצר כלכלה פרוטקציוניסטית שהובילה לכך שיוקר המחייה המשיך לעלות. במקום לעשות לגליזציה הוא ייצר שורה של מונופולים דורסניים בתחום. לדעתי המוני אזרחים לא "מחוברים" שלא נהנו מהפריחה הכלכלית בתחום ההייטק או במגזר הציבורי חוו בחוויית משתמש הקצה תחושה של ייאוש, מיאוס וחוסר ייצוג מצטברים שתרמו לכך שהם פשוט יוצאים להצביע ביום הבוחר – במיוחד באזורים שדמוגרפית יש סבירות גבוהה שנוטים לימין.
נתניהו המורתע לא דאג לפתוח את שוק התקשורת לתחרות אלא שימר את כוחם של השחקנים הראשיים ורק עסק בכל מני קומבינות מאחורי הקלעים. סגירת רשות השידור והקמת התאגיד היה דווקא צעד בכיוון הנכון (פחות עלות, פחות מושחת, יותר יעיל), אבל למה בשם האלוהים יש עדיין מונופול ממשלתי על שידור רדיו ארצי אחרי 10 שנות כהונה של נתניהו? הדוגמה המושלמת לחוסר היכולת של נתניהו לעשות שינוי היא גל"צ. פלטפורמת "אנטי-ביבי" נמרצת שהוא לא העלה על דעתו להפריט נניח, למרות שיש קונצנזוס די נרחב בציבור (כולל בחלק מהשמאל) שזה צעד מתבקש.
בעשר שנות נתניהו הזרימו גדולות הידידות שלנו – מארה"ב של אובמה דרך יפן, מדינות אירופה, האו"ם כמובן וגם גורמים "ידידותיים" בעולם הערבי הון עתק למגוון רחב של קמפיינים פוליטיים חתרניים נגד זהותה הלאומית של מדינת ישראל, נגד הריבונות שלה, נגד שלטון החוק שלה, נגד הדתיים ונגד הימין, שלא לדבר על תמיכה ישירה בטרור. כל זה נעשה ללא הפרעה וללא מענה מצדנו, והשפיע ישירות על הפוליטיקה הישראלית, לרעת הימין ולרעת נתניהו אישית.
אולי הדבר הכי גרוע שביבי עשה זה שאחרי עשור שהוא בשלטון הוא לא השכיל להסביר לציבור מה זה ימין. עשר שנים שהוא שולט - והציבור הישראלי עדיין מצביע בהמוניו (ובמידה רבה בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו) למפלגות שהתפיסה הכלכלית שלהם שוות ערך לאמונה בכך שכדור הארץ שטוח.
"אחדות" עם כחול לבן משמעותה המשך החידלון השלטוני הזה. לימין עדיף לתת להם להקים את ממשלת המיעוט ההזויה שלהם, לשבת באופוזיציה ולהסתכל מהצד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו