שנת הבחירות האחרונה גלגלה לפתחנו לא מעט נושאים מהותיים, מעבר למחלוקות המפלגתיות ולזהותו של ראש הממשלה הבא. הבחירות היו על ההגנה על הדמוקרטיה מול הבג"צוקרטיה, סביב אמון הציבור במערכת המשפט, וגם סביב החלת הריבונות מול רעיון ההתנתקות.
אולם הוויכוח שהתעורר בימים האחרונים נוכח כוונתו של גנץ להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, מזקק את תכלית המערכה, אולי המשמעותית ביותר שעימה מתמודדת החברה הישראלית. הגענו אל צומת שבו שוב אין שילוט קבוע של ימין או שמאל, אלא ויכוח בסיסי על עצם יהדותה של מדינת היהודים.
מה שהתחיל בקמפיינים מסיתים נגד "הדתה", המשיך בתעמולה אנטי־דתית בוטה והבטחות לממשלה "חילונית וליברלית" - מתברר כעת כסוג של התנערות מאופיה היהודי של המדינה, ולא מאופיה הלכאורה־דתי. זהו בפירוש ויכוח על עצם קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
מדינה דמוקרטית שדוגלת בזכויות אדם ואזרח לכל אזרחיה, אבל מדינה שהזהות הלאומית שלה היא אחת: יהודית. מדינה שמקדמת על פי חוק השבות עליית יהודים למולדתם, מעודדת את הגעתם ומעניקה להם מענקי קליטה ותמיכה. מדינה שבדגלה מצויר מגן דוד ובמילות ההמנון יש "נפש יהודי" ו"עין לציון".
מתברר שמה שנראה טבעי לכל כך הרבה ישראלים, נתפס בעיני אחרים כאפליה או גזענות. בין אם פנינו למערכת בחירות רביעית ובין אם לאו, זו שאלת יסוד שמחייבת תשובה: מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? והשאלה אינה חדשה, במשך שנים היא היתה בבסיסם של ויכוחים שונים, למשל סביב מדיניות הטיפול במסתננים או פסילת מועמדים לכנסת.
אבל הפעם היא מופיעה כטענה גלויה, כמעט כהאשמה בוטה כלפי מי שתומכים ביהדותה של המדינה. כך, למשל, הסביר הפרשן אמנון אברמוביץ השבוע, שאם לא נכניס כעת לממשלה את חברי הרשימה המשותפת, אזי איננו עוד מדינה דמוקרטית. ובמילותיי, אם נתנגד להקמתה של ממשלה שמתבססת על תפיסות אנטי־ציוניות והתנגדות לאופיה היהודי של ישראל, הגענו לקץ הדמוקרטיה.
הניסיון להציג את ההתנגדות להישענות על הרשימה המשותפת כעניין גזעני - הוא בזוי. לא הדת או צבע העור עומד בבסיסה של התנגדות זו, אלא האידיאולוגיה, החותרת תחת קיומה של מדינת לאום יהודית. אחרי שהצבענו ביתר שאת בבחירות הללו, והתעקשנו לחזק את כוחם של הכנסת והריבון, אנחנו לא צריכים להוכיח לאף אחד את מחויבותנו לדמוקרטיה. אבל את יריבינו בהחלט צריך לשאול: האם ויתרתם על המדינה היהודית? האם ויתרתם על הציונות? ולא, איני שואלת זאת בהתרסה ובציניות, בנוסח "השמאל שכח מה זה להיות יהודי".
אני שואלת בדאגה ובכאב. האם העם שלנו מתחיל לוותר על הרעיון הציוני, מבפנים, בעצמו? לא באמצעות האו"ם או ה־BDS? האם יהדות המדינה אינה מוצדקת עוד בעיניכם? האם להיות ציוני משמע להיות גזעני? נראה כי הגענו אל הישורת האחרונה; עצם זהותה של מדינת העם היהודי מונחת על הכף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו