מה הבין משה יעלון באינתיפאדה השנייה? איך הגיע הנח"לאי חניך הנועד העובד מקריית חיים ומקיבוץ גרופית אל הליכוד, אחרי שהשתחרר מהצבא? הוא הבין שהמאבק עם התנועה הלאומית הפלשתינית יימשך הרבה זמן. התברר לו, הודות לניסוי ההיסטורי שיזמו פרס ורבין, שתהליך השלום הוא אמצעי בידיה לנהל את המאבק הזה מעמדת חולשה, כדי לעבור בהדרגה לעמדת כוח בעזרת הזיקות שלה עם העולם הערבי והמוסלמי והמגמות האנטישמיות בעולם. האם האיבה האישית הקשה לנתניהו השכיחה את זה ממנו? ארבע המפלגות המאוגדות ב"משותפת" רואות עצמן במוצהר ובגלוי כשלוחה של התנועה הלאומית הפלשתינית. ההנהגה של אחת מהן חוזרת ותומכת בטרור, ושלוש האחרות מעידות בעצם השותפות שלהן איתה על המוסר הפוליטי שלהן ועל טיב השאיפות ההיסטוריות שלהן.
איך יעלון ואחרים בכחול לבן, מצליחים להסיט את מבטם מהאמת הפשוטה הזאת? הם מספרים לעצמם שעיקר עניינן של ארבע המפלגות האלה בהטבת מעמדם האזרחי והחברתי־כלכלי של האזרחים הערבים בישראל. הם שוכחים בנוחות את חברת הכנסת שהגתה חיבה למי שרוצץ בידיו ראש של ילדה אחרי שרצח את אביה לעיניה, ומתמקדים בעקרונות האזרחוּת הדמוקרטית כביכול.
מסייעת להסחת הדעת הזאת הדבקוּת של כמעט כל האוכלוסייה הערבית בישראל, וכל ארבע המפלגות הערביות, באזרחות הישראלית לנוכח תוכניות לשינויי גבול ובעקבותיהם החלפת האזרחות הישראלית באזרחות פלשתינית. האם זו איננה הוכחה שהאזרחים הערבים במדינת ישראל והנהגתם דבקים בסיר הבשר הישראלי, ומעדיפים את ההסדרים החברתיים המשופרים שהאזרחות הישראלית מקנה להם? ובאמת, המפלגות הלאומיות המנהיגות את האוכלוסייה הזאת אינן יוצאות נגד הדבקות האנטי־לאומית שלה באזרחות הישראלית. חֲיֵה ותן לחיות, הן לכאורה אומרות לנו.
אבל מדוע ערבים לאומיים מאשררים את מדינת ישראל באזרחות פעילה, בהשתתפות המונית בבחירות ואפילו בדחיית אזרחות פלשתינית? הרי ההנהגת המפלגות הערביות שוללת בתוקף גיוס לשירות אזרחי, למשל, גם כשיש לו נימוקים חברתיים חזקים. המפתח טמון בפענוח ההיגיון הלאומי־ערבי של הדבקוּת באזרחות הישראלית: מינוף מאבק אזרחי וחברתי־כלכלי לגיטימי של הערבים בישראל, לשם ערעור היותה של ישראל מדינתו של העם היהודי. לפנינו לא רק טענה תיאורטית - מסולפת - שישראל איננה יכולה בעת ובעונה אחת להיות מדינת לאום ולהשתייך לכלל אזרחיה. יש כאן תוכנית פוליטית קונקרטית להשתמש באזרחות הישראלית, ובתביעות הגיוניות העולות ממנה, לשם מטרה לא לגיטימית: להחזיר את היהודים למעמד היסטורי של חוסר ישע.
כדי להבין את האסטרטגיה הזאת של מאבק לאומי בכסוּת אזרחית, כדאי לעיין, למשל, במאמר שפרסם פרופ' מרואן דוירי בביטאון הקומוניסטי "אלאתיחאד" ובאתר "שיחה מקומית" תחת הכותרת "הפלשתינים ישנו את אופיה של ישראל באמצעות האזרחות שלהם". "אנחנו מתנגדים לסיפוח המשולש למדינה הפלשתינית, גם אם זו תהיה מדינה אמיתית ובעלת ריבונות מלאה בשטחי 67', וגם אם הקשר עם השטחים הישראלים ועם החברה הישראלית ימשיך להיות נגיש, כולל נגישות למקומות העבודה ומוסדות החינוך", כתב שם דוירי, שכן "אנחנו רוצים להיאחז באזרחות כמו עצם בגרון המדינה". ומה תעשה העצם האזרחית בגרון? דוירי עונה: היא תיאבק לעקירת השם "ישראל" (בפורים זה מזכיר לנו מישהו), לביטול חוק השבות, לריקון הכרזת העצמאות מתוכנה, להחלפת סמלי המדינה, החוקה והדגל שלה. המאבק יהיה ב"אינטראקציה עם גורמים חיצוניים", קרי עם התנועה הלאומית הערבית שסביבנו, לא רק עם האגף הפלשתיני שלה, ויחד עם הפרוגרסיבים־לכאורה והאנטישמים־למעשה בעולם הרחב. זאת עמדת הזרם המרכזי בפוליטיקה הערבית בישראל.
יֹאמר מי שיֹאמר: זה מה שהם רוצים, אבל אנחנו לא נרשה. אז דוירי מבהיר לזקוקים להבהרה: האזרחות היא כלי לשם "ניצול הסתירות בתוך החברה הישראלית וכריתת בריתות עם קבוצות אחרות בתוך החברה הזאת, ותוך שימוש בהשפעה של כוחות ומאזנים בינלאומיים". למשל, ניצול מאבק הכוח בין נתניהו ליריביו, והתסכול העצום של תנועת העבודה לנוכח תבוסתה. האם זאת הממשלה הנסחטת שגנץ ויעלון רוצים להקים?
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו