העדיפות של בנימין נתניהו כראש ממשלה על פני יריבו, בני גנץ, היא משמעותית בכל הסקרים. הציבור בישראל החליט שמול החובבן, שאפילו הקרובים לו ביותר סבורים כי אינו מתאים כלל לכהונת ראש ממשלה, עומד נתניהו, כמי שהוכיח שהוא נחוש ויכול להמשיך להוביל את ישראל להישגים מדיניים וחברתיים חשובים.
בראש ובראשונה עומדת לזכותו תפיסתו את הפוליטיקה. נתניהו רואה בפוליטיקה עניין רציני שהוא מחויב לו בכל נפשו ובכל מאודו. הוא מכניס לזירה הפוליטית אנרגיה אינסופית, ומנהל בתוכה מאבק אמיתי שבו הוא מגיע ללא היסוס למקומות שבהם המתמודדים האחרים נגדו - החובבנים - נאלצים להודות כי הפסידו בכבוד, לתרץ תירוצים ואז ולפסוע אחר כבוד לענייניהם.
אהוד ברק התמודד מול הליכוד. הפסיד, וצעד קוממיות אל בין זרועותיו של המיליונר האמריקני ג'פרי אפשטיין לספור את הדולרים. פוליטיקה בשירות האינטרס האישי? אתם תקבעו. אולם מחויבות מוצקה לרעיון של שוטטות בין סניפי העבודה בטבריה ובבאר שבע - תשכחו מכך, קטן עליו. רחובות ניו יורק קוראים לו, שם האקשן האמיתי. יצחק (בוז'י) הרצוג התמודד מול נתניהו. הפסיד, וכיום הוא יו"ר ראש הסוכנות. שוטטות בין קהילות ישראל בעולם במחלקות VIP ונאומים על איחוי הקרעים בעם היהודי? למה לא. דשדוש בין הסניף באור יהודה להרצאה בסניף שבאור עקיבא? תשכחו מכך, קטן עליו. אבי גבאי הרהר באפשרות להתמודד מול נתניהו. הפסיד בענק וצנח מ־24 ל־6 מנדטים. המסקנה: די לי מהפוליטיקה שמצריכה לשכנע אנשים בסניפי אשקלון ונהריה. העולם נראה עדיף בהרבה מהכיסא של מנכ"ל סלקום. גם ציפי לבני ושלי יחימוביץ' הספיקו לפרוש מהחיים הפוליטיים, כל אחת לעיסוקיה הפרטיים. בהצלחה.
כל מי שבוחן את פרשת הממד החמישי שבני גנץ היה יו"ר הדירקטוריון שלה, ימצא בה חובבנות אין קץ, הנעה בין אי סדרים להבטחות סרק שלא התממשו מעולם, ולעיתים אי דיוקים. החברה התחייבה, למשל, שיש לה לקוחות מהמגזר הביטחוני, אולם היו אלה דברים לא נכונים (דו"ח מבקר המדינה עמ' 124-123). אולם פעולות אלה מתגמדות מול התגובה של גנץ ומפלגתו להסכמה האמריקנית להחלת ריבונות בבקעת הירדן. גנץ התנה זאת בהסכמה בינלאומית רחבה. כלומר, לעולם לא. מתי יסכימו טיבי ועודה לסיפוח הבקעה לישראל? שהרי על המשותפת נשענת האפשרות של כחול לבן להקמת ממשלה. מתי יסכימו לכך עמיר פרץ וניצן הורוביץ? לחלופין, האם נצפה שממשלת בלגיה וצרפת יאשרו את סיפוח הבקעה ואז נתקדם? או שמה נמתין שאבו מאזן יסכים לכך?
השמיים זועקים, למה אתם מחכים? שברני סנדרס יעלה לשלטון בארה"ב בנובמבר 2020 ואז תגידו שלא הבנתם את חשיבות הצעתו של טראמפ לביטחון ישראל? באמת ובתמים, חובבנים.
מול מסמוס האפשרות לחיזוק הגבול המזרחי של ישראל, ניצבים דבריו הברורים של בוגי יעלון, מהקוקפיט של גנץ, לנוכח התוכנית האמריקנית שהעלה שר החוץ דאז ג'ון קרי ב־2014. אז יעלון טען בתוקף כי התוכנית לא שווה את הנייר שעליו נכתבה; אין בה ביטחון ואין בה שלום. לדבריו, רק המשך הנוכחות שלנו ביו"ש ועל נהר הירדן תבטיח שנמל התעופה בן־גוריון ונתניה לא ייהפכו ליעדי תקיפה של טילים מכל עבר. יעלון האשים את קרי כאדם הפועל מתוך אובססיה לא מובנת ותחושה משיחית. אם נשיא דמוקרטי יעלה לנשיאות בארה"ב, אנחנו עלולים להתחנן להצעה שבוגי יעלון דחה.
בהחלטה המדינית החשובה הראשונה שעמדה בפני מפלגתו של בני גנץ נקבעה הדרך - חובבנות. סתירה מוחלטת לכל רעיון של אחריות ממלכתית שתאפשר את חיזוק הביטחון. גנץ וחבריו כלואים בתוך המרוץ הנגטיבי נגד נתניהו לבין מגעים עם הרשימה המשותפת, ואינם יכולים לראות את הממלכתיות שהם עצמם קראו למימושה. מול החובבנות הזו עומד מנהיג, שהוכיח את עצמו לאורך העשור האחרון ביכולתו להבטיח את תמיכת ארה"ב ורוסיה בישראל, שפעל בנחישות נגד האיום האיראני, שחיזק את הקשרים עם מדינות ערב המתונות שעברו מהפך ביחס למיצובה של ישראל במזרח התיכון. רק נתניהו.
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
