מאחורי כל "קץ הדמוקרטיה"

כשאישה ניגשת להצביע, היא לא עומדת לבד מאחורי הפרגוד. עומד איתה שם לוח שנה שיודע בני כמה יהיו הבנים שלה בארבע השנים הקרובות. היא יודעת שיכול להיות שהבחירות האלה הן רק לארבעה חודשים, אבל היא לא מהמרת. לכן בבואה להשליך פתק דק לקלפי, היא מביאה בחשבון מי שר הביטחון המועדף על המועמד המוביל, ומי יישבו בקבינט. 

התרעננות של מדינה חפצת חיים. פתקי הצבעה בעיר רחובות // צילום: לירון מולדובן

כמה ימים קודם היא יושבת ומשרבטת על דף: בצד ימין טור עם השנים שבהן התקיימו המלחמות האחרונות (שמתעקשים עדיין לקטלג כמבצעים): צוק איתן 2014, עמוד ענן 2012, עופרת יצוקה 2008/9; היא עורכת חשבון, כל כמה זמן הממשלה מטהרת מבפנים? תוהה מתי הגזרה תתחמם, ואם היא מתחממת עכשיו מה זה אומר לגבי הסבירות שהבן הגדול שלה, זה שמשרת ביחידה הממש־סודית, יהיה בדיוק בחזית, ומה זה אומר לגבי הבן השני, זה שמשרת במודיעין.

כי כשאישה ניגשת להצביע היא שמה יד על הלב ומסתכלת בעיניים: מי יהיו בני האדם שינהלו את המערכה הבאה על החיים שלנו, האם הם יעזו לתקוף יותר מהאוויר ופחות מהקרקע, האם ישאפו למוטט את שלטון האויב או רק להסתדר פוליטית; כמה רחמים יהיו בממשלה החדשה על האויבים וכמה על החיילים, שהם בעצם הילדים שלה בתחפושת ירוקה. אמא צועדת לקלפי כדי לתמוך במי שיחזיר הביתה את הבנים משדה הקרב, אבל ידאג שגם הנכדים לא יצטרכו להיאבק על הגבולות; אמא הולכת לקלפי ויודעת שבבחירות הבאות היא תביא בחשבון גם את הגיוס של הבת.

כשגנרל לשעבר המנסה לכבוש יעד פוליטי מתכונן ליום הגדול, יש לו דברים אחרים בראש. אולי הוא נכנס לאפליקציה של הבנק ומופתע לטובה; אולי הוא פותח מסכת אבות ומתבאס שלא כתב על היד את הפסוקים הנכונים; אולי הוא מבקש מהילדים סליחה על הפאדיחות. 

אבל ברדיו הוא מדבר על "ארדואניזציה" וחבר טלפוני שלו על "קץ הדמוקרטיה" מזהיר מפני שחר של יום חדש, שיכול להיות אפילו עוד יותר גרוע מהחיים כפי שהתרגלנו אליהם בשלוש מערכות האגו האחרונות. הוא נשאל מדוע כיכב בטקס אשכבה לחללים פלשתינים מייד אחרי צוק איתן, ואומר שמשני הצדדים, כולם בני אדם. המיליטריזם הישראלי זורם בעורקיו, ובכל פעם שהוא מזהה חרך הוא סוחט את ההדק: שלושה כתבי אישום! סכנה! סמוטריץ' בקבינט! 

כולם בני אדם, אבל אלה שלא מצביעים למפלגתו פועלים, למעשה, נגד הדמוקרטיה. אני שומעת את שטיפות המוח המאיימות ונזכרת בתהליכים שהתרחשו כאן בשלוט האליטות הישנות, כשברדיו התלוננו מנהיגי השמאל על "קיפאון מדיני", ולנו הסבירו בבית: "הם מתכוונים שיהודי יכול לבנות בנחת את ביתו". בטלוויזיה התלוננו על "נסיגה בתהליך השלום", וכבר ידעתי להסביר לעצמי שעוד לא אבדה תקוותנו. בכל פעם שתוכנית השמד העצמית של המערך השמיעה סימני גסיסה, הם התנפלו על אמצעי התקשורת כדי לעשות לנו רגשי. 

מאחורי כל "קץ דמוקרטיה" כזה מסתתרת תקווה: שספורטאים דתיים יוכלו להתחרות באליפויות רציניות ולא יידפקו כי זה תמיד בשבת; שתושבים בגינת לוינסקי יוכלו להסתובב בפארק, כי לבג"ץ יהיה אכפת גם מהם; שבית בחבל בנימין יהיה רשום בטאבו הישראלי לאחר 50 שנות כיבוש ולא בטאבו הירדני; ששר משפטים יוכל לבדוק את מח"ש בלי לחטוף מהיועץ המשפטי לממשלה. 

לסכנה הדמוקרטית הזאת קוראים התרעננות של מדינה חפצת חיים. קץ הדמוקרטיה הזה אמור היה לקרות ב־77', רק אלוהים יודע למה לליכודניקים לקח עד 2020.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו