החיזיון של יהודים הנרצחים בבתי כנסת ומותקפים ברחובות בארה"ב ובאירופה בידי אנטישמים מן הימין הקיצוני, בידי שטופי מוח מוסלמים ובידי חוליגנים משולי החברה אכן מדכא, מקומם ומחייב התגייסות חינוכית, פוליטית ומשטרתית לבלימתו ולמיגורו. גילוייה של אנטישמיות בשמאל הפרוגרסיבי אלימים ומזעזעים הרבה פחות את צופי הטלוויזיה, אך מצד נזקם המתמשך, השפעתם על האליטות, חלחולם אל הזרם המרכזי וחסינותם לאמצעי הנגד הערכיים הם מסוכנים הרבה יותר. את האנטישמי הצורח והמשתולל ברחוב עם סכין או נשק חם קל לאתר ונוח יחסית לנטרל. את האנטישמי בחליפה, המפיץ את מרכולתו הגזענית נגד היהודים ומדינתם מן הקתדרה, מעל הבמה האמנותית או בפרלמנט הבריטי, קשה יותר לזהות מתחת למסכה של הקריאה לכיבוד זכויות האדם והפלורליזם.
שנאה פתולוגית לקולקטיב היהודי בקרב מי שמקובלים כמובילי המאבק למען הערכים הנאצלים האלה אינה עוד חריג מופלג. ג'רמי קורבין שמר על מעמדו כמנהיג האופוזיציה וזכה לאמונם של עשרות מיליוני בריטים, למרות הזדהותו הגלויה עם רוצחי אזרחים, תמיכתו במי שאפילו האירופאים מגדירים כארגון טרור והמערכת האקולוגית הידידותית לאנטישמים שהוביל בלייבור. יוצר מוזיקלי חשוב - מיקיס תיאודוראקיס - הגדיר עצמו אנטישמי ואנטי־ציוני והסביר כי היהודים הם שורש כל רע, וכי כל דבר בעולם קשור לציונות. שני חתני פרס נובל לספרות התבטאו באופן מפורש פחות באותו כיוון - גינטר גראס שכבר הוזכר כאן, וז'וזה סאראמאגו שייחס לצה"ל התנהגות של אושוויץ וטען שהיהודים, הנוהגים כמדכאיהם, אינם זכאים עוד לסימפתיה על סבלם בעבר.
השמאל רשאי להתגאות בתרומתו הגדולה לפיתוח ערכים של אוניברסליזם, פלורליזם וזכויות אדם ולהחדרתם לשיח הציבורי ולמערכת הנורמטיבית של החברה הפתוחה. הסתירה בין הערכים האלה לבין יחסם של הטהרנים שבקרבו לקולקטיב היהודי דוקרת את העין, והחלחול של היחס הזה אל הזרם המרכזי של השמאל מקומם את הלב. לצירוף של אנטישמיות ואוניברסליזם - כבר התרגלנו אלפי שנים. הצירוף של אנטישמיות עם פלורליזם וזכויות אדם - הוא החדש והממאיר יותר.
סירובם של היהודים לאמץ את הבשורה האוניברסלית של זמנם ועיקשותם לשמר את ייחודם לא החלה בדבקותה של מדינת ישראל בזהותה הלאומית, בשעה שהאירופאים מנסים להפיץ בקרב בני התרבות המערבית את בשורת הזהות העל־לאומית ואת הזיית הסולידריות האוניברסלית. האנטישמיות הנוצרית היא במידה רבה תולדת הכישלון לכפות על היהודים את ההכרה בבשורתו האוניברסלית של ישוע, שעליה נענשו לא רק באובדן מעמדם כשלוחיו של אלוהים, אלא גם בהגליה מארצם.
בניסיון לכפות על היהודים את בשורתם האוניברסלית, הולכים פרוגרסיבים אירופאים בנתיב מוכר. החידוש, האבסורד והעיוות הערכי נוגעים לתוכן של בשורת הפרוגרס. זו מבטיחה, לכאורה, פלורליזם, המאפשר ל"אחר" להיות שונה מן הפרדיגמות האירופיות. היא היתה אמורה להבטיח לעם היהודי לא רק זכות מובנת מאליה להגדרה עצמית במדינת לאום משלו במולדתו ההיסטורית; היא אמורה גם להבטיח את זכותו להגן על קיומו הלאומי מול המחויבים בגלוי להשמידו, בכל האמצעים הלגיטימיים הנחרצים המשמשים בני תרבות מול איומים קיומיים. האנטישמיות מתגלה כאשר פרוגרסיבים מחילים במקרה היהודי סטנדרטים על־אנושיים ייחודיים, ומציגים כל חריגה משלמות כרוע מוחלט: מי שאינו מלאך טהור, אינו אלא השטן הציוני בהתגלמותו.
הסכנה המיוחדת והנבזות המקוממת באנטישמיות שבשמאל הן בנטרול הנוגדן: בזו של הימין היה אפשר להילחם בהצלחה באמצעות קידום הדמוקרטיה, השלום, הפלורליזם וזכויות האדם. האנטישמיות בקרב השמאל הפרוגרסיבי פועלת לדה־לגיטימציה של הקולקטיב הלאומי היהודי בשם זכויות האדם ומגנה אותו כאויב השלום. היא גם מציגה באופן מניפולטיבי את לבטיה של חברה דמוקרטית, המתמודדת עם אויבים חסרי עכבות ערכיות. טהרני השמאל תומכים למעשה במי שפוסל את כל הערכים הנאצלים שלהם ולמד לרתום אותם מרצונם למלחמתו ביהודים.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו