בשבועות האחרונים שבה ארצות הברית אל המזרח התיכון ובגדול. במהלומת בזק הסיגה לאחור את איראן, מחקה את כל הישגיה מן השנים האחרונות, ובעיקר חשפה את חולשתה. מאלפת העובדה שלאחר שאיראן חטפה את מהלומת נוקאאוט עם חיסולו של קאסם סולימאני, המוח והמנוע שמאחורי מהלכיה באזור, יצאו המונים לרחובות ברחבי איראן, לא כדי להזדהות עם משטר האייתוללות שאיבד את בכיר בניו - אלא דווקא למחות נגדו.
אמת, ארה"ב איבדה עניין במזרח ודומה שגם התפכחה מהאשליות על "מזרח תיכון חדש". כלכלתה אינה תלויה בגז ובנפט של האזור, והיא מודעת יותר לכך שחלקים נרחבים של האזור אינם אלא "חול ומוות", כדברי טראמפ.
אך ארה"ב לא נטשה את האזור, ובוודאי לא איבדה את מעמדה בו. נוכחותה הצבאית עודנה משמעותית, וכוח האש העומד לרשותה באזור הוא עצום. העובדה שבהנהגת ארה"ב ניצב נשיא לא צפוי שאינו נוטה להקשיב למומחים בוושינגטון, הידועים בזהירותם ובהססנותם, ושבעבר לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ את משק כנפיה של ההיסטוריה, רק מחזקת את מעמדה באזור, כגורם שכל דיקטטור וארגון טרור, מבשאר ועד חיזבאללה, חייבים להביא בחשבון.
שובה של וושינגטון לזירה המזרח־תיכונית מעורר ציפייה גם ל"תחייתה" של "עסקת המאה", הממתינה לכאורה להקמת ממשלה בישראל ואולי גם לתוצאות הבחירות בארה"ב. לכאורה, לוושינגטון אין כיום סיבה לדחות את פרסום פרטיה של העסקה. יחסיה של ארה"ב עם מרבית מדינות ערב קרובים והדוקים, ומדינות אלו נכונות להתגייס ולסייע לקדם את העסקה. בעבר דווח על לחץ שהם מפעילים על הפלשתינים לרכך את עמדתם הסרבנית. מחויבות ערבית לארה"ב רק התחזקה לאחר התייצבותה לצידן מול איראן.
עם זאת, לאמריקנים ברור שהתקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראל־פלשתיני לא תביא עימה מזור לאי היציבות האזורית, ונראה שבוושינגטון שורר חוסר אמון עמוק בכוונותיהם של הפלשתינים וביכולתה של ההנהגה הפלשתינית להגיע להסדר. הסרבנות הפלשתינית נובעת מכך שהאמריקנים אינם מתכוונים לעשות הנחות אלא לאלץ את הפלשתינים להגיע להסדר על בסיס המציאות שנתקבעה בשטח. על כך היה אפשר ללמוד מהחלטותיו של ממשל טראמפ בשאלת ירושלים ובשאלת הגולן.
אבל אם יוסיפו האמריקנים להתמהמה בפרסום תוכנית השלום או אף יאבדו בה עניין, חובה על ישראל לפעול ולא להניח לסטטוס קוו להישאר על כנו. מעמדה הנוכחי של ישראל ועוצמתה הכלכלית, המדינית והביטחונית, מאפשרות לה לקדם מהלכים אסטרטגיים ואף היסטוריים שעליהם היתה רק יכולה לחלום בעבר. נראה שמהלכים אלו מקובלים ביסודם על הממשל האמריקני ואף מתכתבים עם קווי המתאר הבסיסיים של תוכנית השלום שלו. מתברר שקיים גם קונצנזוס נרחב בתוככי המערכת הפוליטית בישראל למהלכים אלו, כפי שמלמדות ההצהרות של ראשי המחנות הפוליטיים הגדולים. מצער יהיה לגלות שבשל הסבך הפוליטי בישראל לא יקודמו מהלכים כאלו, ומימושם יידחה לאחרי הבחירות, אם בכלל.
כך או אחרת, מעמדן המתחזק של ארה"ב וישראל באזור מוביל לכך שגורלה ועתידה של ישראל נתונים כיום בידיה יותר מאי פעם. עיצוב גורל ועתיד אלה יהיה המשימה הראשונה על שולחנה של הממשלה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו