חשוב לזכור שההתבטאויות על הגירעון ב־2019 הן בעיקר חלק מקמפיין בחירות של המפלגות, הן לא ממש מחוברות למציאות. כל אותם נבחרים שתמצאו התבטאויות אחרונות שלהם על כך ש"צריך להגדיל את הגירעון", מצקצקים בלשונם עכשיו ומדקלמים את המספר הזה, שלא באמת אומר להם משהו. אחד המצקצקים השבוע (רביעי) בדף הפייסבוק שלו היה אביגדור ליברמן שפתח את רשימת "תחלואי הממשלה" בגירעון של 3.7% והמשיך להישגי ישראל במבחני פיז"ה ולמספר הנפטרים מזיהומים נרכשים(!). את הרשומה הוא סיים בפואטיקה אופיינית: "איזו מדינה מיוחדת במינה".
כחלק מתעמולה משתלחת ובלתי אחראית כמעט אין התבטאות שלא כוללת דיסאינפורמציה. ברור שכל אחד יכול לאמת מייד את הנתונים בגוגל, אך הדוברים בונים על כך שמרבית המאזינים לא יטרחו לעשות זאת.
בשמאל ממש לא מטיחים ביקורת על הגירעון, כי הגירעון הוא חלק אינטגרלי מהמצע שלהם. את כל "הטוב" שהם מבטיחים לנו, הם מתכוונים לממן בעיקר מהגדלת הגירעון, אבל במפלגות ישראל ביתנו וכחול לבן מנסים ליצור רושם שהחריגה מהגירעון היא חלק מכישלון של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתחום הכלכלה, בניסיון נואש להפריד ממנו את הכינוי "מר כלכלה".
אכן, אחרי עשור לכהונתו, מאז נכנס לתפקידו ב־2009, ראוי לבחון אם מצבנו הכלכלי השתפר, או שמא הורע. נזכיר שהגירעון הוא שיעור מתוך התוצר, ולכן התוצר הוא נתון החשוב משני נתוני המפתח - השני הוא הוצאות הממשלה. ב־2009 עמד התמ"ג לנפש בישראל על 27,512 דולר. לשנת 2019 אין עדיין נתונים, אך בהסתמך על נתוני 2017 הסופיים, שהראו תמ"ג של קצת פחות מ־38,800 דולר לנפש, הרי שאנחנו עומדים כיום על סביבות ה־40,000 דולר, לכל הפחות. מדובר על גידול של כ־45% בעשור, כשבמדינות המפותחות התמ"ג לנפש צמח באותו עשור בקצת יותר מ־30%.
המקטרגים אומרים שההתעשרות של ישראל, או הצמיחה שלנו, "לא מחלחלת למטה". ובכן, בעשור האחרון, למרות הצמיחה המואצת של ישראל בהשוואה למדינות המפותחות בעולם, מדד אי־השוויון בהכנסות (מדד ג'יני) דווקא הצטמצם. המדד הזה בעייתי מאוד, כי למעשה הוא מצביע על כך שהעולם כולו מידרדר באי־השוויון מאז תחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת.
אבל האם זה באמת רע? כיום מבינים שגם הנתון הזה בפני עצמו לא אומר הרבה. בישראל, למשל, האוכלוסייה החרדית הוציאה עצמה מהמשחק הזה. רבים מהחרדים אינם משתתפים בכוח העבודה באופן מלא ומרצונם. באוכלוסייה הערבית יש בעיה של הון שחור - רבים מהם אינם מצהירים על עבודתם. האוכלוסיות הללו מטות את הנתונים לרעת ישראל מאז ומתמיד, ולכן מדד השוויון בהכנסות של ישראל נראה רע בהשוואה למדינות המפותחות, אך כאמור בעשור האחרון הוא דווקא במגמת שיפור.
ריבוי לחצים על הוצאות מגזריות
ישראל צומחת, מבלי להגדיל את הפערים בהכנסות, אז איך זה שהגירעון, שכאמור הוא שיעור מהתוצר, גדל? הוא גדל מכיוון שההוצאות גדלות בקצב מהיר יותר מהגידול בהכנסות. אתם מכירים את זה מהבית: אתם מצליחים להגדיל את ההכנסות שלכם וחושבים שעכשיו יישאר יותר כסף בחשבון, אבל בדרך כלל קורה ההפך. הכיצד? ובכן, מודל חשוב בכלכלה ("ההכנסה הפרמננטית", מילטון פרידמן) מראה שהתחושה הסובייקטיבית משפיעה על הצריכה שלנו. לכן, אם אנחנו מרגישים עשירים יותר ניטה להוציא יותר כסף ולקחת על עצמנו יותר התחייבויות. אם חוזרים מהבית שלנו לבית המחוקקים, הרי ששם אנחנו משלמים מחיר נוסף על כך שכנסת ישראל מרובת מפלגות. מפלגה נועדה להשיג יותר משאבים לבוחריה, ולכן ריבוי מפלגות סקטוריאליות הוא למעשה ריבוי לחצים על הוצאות מגזריות.
ולמרות הכל, האם הגירעון שנוצר אפוא מגידול בהוצאות, הוא קטסטרופלי כפי שמנסים לצייר אותו? בתקציב הראשון של ממשלת נתניהו ב־2009 (תקציב 2010) נקבע יעד גירעון של 5.5%, אלא שאותה שנה הסתיימה בגירעון של 3.7% - כן, בדיוק כמו הגירעון לשנת 2019. אלא שבהחלט יש משמעות לביצוע מול היעד, ולכן השמחה שבגירעון 2010 אינה דומה לאכזבה שבאותו גירעון ב־2019. אבל מלבד האפקט הפסיכולוגי, חשוב ככל שהוא מבטא שליטה, הרי שהגירעון בעשור האחרון רוסן - בחלק מהשנים הוא הסתכם בפחות מהיעד שנקבע ובחלקן הוא היה גבוה יותר, אך גם בשנים שנקבע יעד גירעון גבוה מ־4%, כמו ב־2013 (4.65%) בפועל הוא היה נמוך יותר (3.15%).
במבט על התמונה כולה, כל מי שיסתכן בתקיפת הממשלה על ביצועיה הכלכליים ייצא מברך. יחס החוב־תוצר של ישראל ירד משמעותית בעשור האחרון והוא אחד הנמוכים במדינות המפותחות. ב־2009 נשק היחס הזה ל־80% וכיום ל־60% בלבד. שיעור האבטלה ב־2009 היה כ־7.5% וכיום הוא כ־3.6% והשכר הממוצע במשק עולה בהתמדה, למרות סביבת האינפלציה האפסית.
מתגלית לביצוע
מכירים את הבדיחה של פעם על משה רבנו שהוביל את ישראל 40 שנה במדבר היישר לחלקת האדמה היחידה במזרח התיכון שאין בה נפט? אז כן, נפט אין בה וגם גז טבעי לא נמצא בה, אבל במים הכלכליים שלה דווקא כן. והנה השבוע אנחנו שמחים לכתוב על עוד נקודת ציון היסטורית: ישראל החלה ביצוא גז למצרים. כן, לראשונה בהיסטוריה, ישראל מייצאת אנרגיה לשכנתה הערבית. מצרים מתכוונת להנזיל את הגז הטבעי לצורך הובלה, גם לאירופה ובכך ישראל ומצרים הופכות להיות שותפות באינטרס כלכלי. הפעם היא תשמור על צינור הגז הטבעי המגיע אליה - אותו צינור שהזרים גז טבעי בכיוון ההפוך ויצר תרעומת בקרב שונאי ישראל.
השבוע (רביעי) התקיים גם פורום הגז המזרח־תיכוני בקהיר, ושר האנרגיה ד"ר יובל שטייניץ הוזמן להציג עם שר האנרגיה המצרי, טארק אל־מולה, את המיזם המשותף. בפורום הגז המזרח־תיכוני חברות גם יוון, קפריסין, ירדן ואיטליה ונציגי הרשות הפלשתינית, והוא הפך השבוע לארגון אזורי רשמי. הדרג המקצועי של משרדי הממשלות יתחיל עבודה משותפת על חוקת הארגון, שעל עקרונותיו חתמו כבר השבוע. ראוי להדגיש - ההשקעה האדירה ב"לוויתן" וקודם ב"תמר" היא השקעה פרטית, ואינה מקופת המדינה. נכון, שותפות הגז ירוויחו הרבה כסף וקופת המדינה תרוויח קצת יותר מהן, אבל כאמור, החשיבות של העצמאות האנרגטית והאינטרסים המשותפים הנולדים באזור עולה על הרווחים האלה.
אין זה הזמן לבוא חשבון עם אלה שלעגו לתוכניות פיתוח מאגרי הגז. זה באמת נשמע מגוחך שישראל תייצא אנרגיה, וזה מעצבן את יריביו שזה קורה עכשיו.
כמה חודשים אחרי שנתניהו נכנס לתפקידו כראש ממשלה התגלה מאגר לוויתן, היום לפני עשור, וכעת ממשלתו עושה היסטוריה בהזרמת הגז למצרים, אחרי שהחלה הזרמתו בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו