משהו טוב בכל זאת יוצא ממערכות הבחירות האלה. חרף אי־היציבות הפוליטית, מתבהרת בלב הסערה האידיאולוגיה. מפלגת העבודה הישנה מפנה את מקומה למפלגת העבודה החדשה - כחול לבן - וזו משתלבת אט־אט בגוש שמאל מובהק עם מרצ והרשימה המשותפת. ראינו זאת במגעים להקמת ממשלת מיעוט, ושמענו זאת באיומים האחרונים של אחמד טיבי על יועז הנדל, שהוציאו לאור את תלות הגומלין שנרקמה שם. גם פרצופו האמיתי של ליברמן כבר גלוי לכל, לאחר שחבר לגוש השמאל במשא ומתן הקואליציוני, בחוק המצלמות, וגם כעת בדיוני החסינות.
ובימין? לפני כחודש הודיע ראש הממשלה נתניהו כי לאחר שתוקם ממשלה בראשותו, היא תספח את בקעת הירדן. אך לאור קיומה של ממשלת מעבר, ספק המליצו־ספק קבעו היועצים המשפטיים כי יש להמתין עם הוצאתו לפועל של המהלך עד לאחר הבחירות. ואולם נראה כי הבאת חוק סיפוח בקעת הירדן לאישור הכנסת דווקא עתה, ערב בחירות, היא צעד מתבקש ואף נחוץ. מעבר לעובדה שהתנאים למהלך הבשילו הודות לקשרים המדינתיים והאישיים ההדוקים בין ארה"ב לישראל, דווקא צעד זה עשוי להביא להכרעה ברורה בין הגושים.
ראשית, אין מניעה חוקית. בכנסת שפוזרה, לפי החוק, מותר לממשלה להעלות הצעות חוק לאישור הכנסת. אם נעשה ניסיון לטרפד את המהלך באמתלה המפוקפקת של "ממשלת מעבר", יש לחשוף זאת. זכרו שבג"ץ קבע, עוד בימי אולמרט, כי ממשלת מעבר יכולה להמשיך לעסוק בעניינים המדיניים כמו כל ממשלה, ולא מנע ממנו להמשיך את המשא ומתן המדיני המתקדם שניהל.
עוד הוסיפו השופטים בזמנו כי אם יהיה שינוי מדיני משמעותי, כמו במעמד ירושלים או הגולן, הדבר יובא לאישור הכנסת. במילים אחרות, היות שהכנסת מצביעה לבסוף על המהלך, אין כאן כפייה. יתר על כן, בעוד בימי אולמרט היה ברור שמפת המפלגות משתנה, שהשמאל נופל והימין עולה לשלטון, ולכן המו"מ שניהל היה בגדר מחטף מדיני, המצב הפוליטי כיום שונה. מפת המפלגות והגושים יציבה, ולפי הסקרים לא צפוי שינוי קיצוני. עמדתם של רוב חברי הכנסת כעת לא תהיה שונה מדעתם בעתיד הקרוב.
שנית, מבחינה פוליטית, עיתוי המהלך והתחלתו כעת חשובים. בכל מערכות הבחירות בשנה האחרונה כחול לבן וישראל ביתנו עטו מסכה ימנית ערב הבחירות, כדי לטשטש ריקנות אידיאולוגית. העובדה שהן ניסו לשחזר את קואליציית רבין־אוסלו אחרי הבחירות, לא מנעה מהן להמשיך בתכסיס המפוקפק. כך גם בכל הקשור להצהרות הסותרות על הסכמה לסיפוח בקעת הירדן. אם כחול לבן תתנגד לחוק כעת, ברור יהיה שהיא בחרה להתמסר להקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת לאחר הבחירות. אם ליברמן יתנגד, יתברר שוב שהשנאה לנתניהו גוברת אצלו על אהבת ארץ ישראל. ואם החוק לא יעבור בשל המפלגות הללו, יידע הציבור, די בפשטות, שגם הפעם הבחירות הן בין ימין לשמאל אידיאולוגי.
ולבסוף, אם מתוך הרצון לקרוץ לבוחרים המהלך דווקא יזכה לאישור הכנסת - הרווחנו את החשוב מכל: הכרה מחודשת בעוד חבל מולדת היסטורי כשטחה הריבוני של מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו