איראן מוכת הלם. מסע ההלוויה של קאסם סולימאני, מי שנתפס כ"שאהיד החי" הבלתי מנוצח ומועלה כעת למדרגת גיבור לאומי, יימשך שלושה ימים תמימים, עד שיסתיים מחרתיים בכרמאן, עיר הולדתו. כשתגיע השיירה מחר לטהרן, יבכה על ארונו המנהיג העליון, חמינאי, שאהב אותו כבנו, כך סופר, ואף ייעד אותו לתפקיד הנשיא הבא.
חמינאי טעה בגדול בטראמפ, כשהעריך שנשיא ארה"ב לא יעז להורות על חיסול אישיות איראנית בכירה כל כך. עד כדי כך טעה, שהחל אפילו ללעוג לנשיא. "הוא לא מסוגל לעשות כלום", כך הגיב בשבוע שעבר על אזהרת טראמפ שלא יבליג על תקיפת הבסיס האמריקני־עיראקי בכרכוך והריגת קבלן אמריקני. הנשיא, כידוע, לא אוהב שלועגים לו.
וגם סולימאני עצמו, אחוז שיכרון כוח שגרם לו להקל ראש בסידורי האבטחה האישיים שלו, זלזל בפומבי בטראמפ. כשהנשיא הזהיר כי מי שיפגע באמריקנים "יישא בתוצאות, שמעטים חוו בהיסטוריה", השיב לו: "אנחנו בעלי הבית באזור, מוכנים לכל אפשרות וקרובים אל אנשיך יותר מכפי שאתה מסוגל לשער".
שלושה טילים ששוגרו ממל"ט אמריקני בלילה שבין חמישי לשישי לעבר מכוניתו, הרחיקו את סולימאני מטראמפ וקירבו אותו לאלוהיו. אבל בדבר אחד צדק: הקרבה הגיאוגרפית של איראן לאלפי חיילים אמריקנים המוצבים באזור ולבסיסי צבא, לכלי שיט ולמטרות אחרות של ארה"ב במזרח התיכון מספקת לטהרן בנק מטרות גדול למימוש הצורך, שהפך למחויבות לנקום "נקמה קשה" את מותו של סולימאני.
על פניו, עיראק היא האזור המועדף על איראן לביצוע הנקמה, ולא רק מפני שהיא הזירה שבה השיק סולימאני לאחרונה את הפרויקט שלו לסילוק הנוכחות הצבאית של ארה"ב באמצעות ירי רקטות לעבר בסיסים בעיראק, שבהם מוצבים כוחות אמריקניים. שיקול נוסף: המיליציות הפרו־איראניות שהקים סולימאני על אדמת עיראק קשובות מאד להוראות מטהרן וששות אלי קרב, בעיקר אחרי שאחד ממפקדיהם, אבו מהדי אלמוהנדס, חוסל יחד עם סולימאני וכמה מאנשי מיליציות נוספים בקרבת שדה התעופה של בגדד.
אבל כדי להוציא אל הפועל פגיעה ביעדי ארה"ב, איראן יכולה להסתייע גם בכל אחד משלוחיה האחרים ברחבי המזרח התיכון, בלבנון, בסוריה ובתימן, וגם מעבר לים. הניסיון היחיד של איראן, שהתפרסם עד כה, לפעול בתוך שטחה של ארה"ב מתוך כוונה לחסל את שגריר סעודיה בוושינגטון, כידוע, לא צלח.
איראן אותתה בסוף השבוע כי לא תמהר להגיב על חיסול סולימאני ותבחר את "הזמן והמקום המתאימים". אפשר לשער שהדילמה העיקרית שלה בתכנון הנקמה קשורה פחות לבחירת היעד המתאים ויותר לרצון להבטיח שמצד אחד תיחשב "נקמה ראויה", ומצד שני לא תתפתח למלחמה רבתי עם ארה"ב, שבה היא איננה רוצה.
מה שמסבך עוד יותר את קבלת ההחלטה בטהרן הוא המרכיב הבלתי צפוי באישיותו של נשיא ארה"ב, המתמודד בשנת בחירות. האם ישאף להכיל נקמה כואבת אבל "מידתית", או להפך - יורה להפציץ בתגובה את מתקני הנפט של איראן או את אתרי הפרויקט הגרעיני.
פה ושם, בשלל הקריאות לנקמה שהושמעו בטהרן, הוזכר גם שמה של ישראל כמי שהיתה "שותפה לפשע הנורא". אבל, ככל שאפשר להעריך, ישראל אינה מופיעה במקום גבוה ברשימת היעדים שהאיראנים מבקשים להתחשבן אתם על הסיכול הממוקד.
מנגד, מותר להודות בפה מלא שחיסולו של סולימאני, אדריכל הטרור של איראן מעבר לגבולותיה, הרחיק לתמיד את אחד האויבים המסוכנים ביותר של ישראל במלחמה שבין המלחמות, שהיא מנהלת מול האיראנים. סולימאני דאג אישית לשמר ולתחזק את האיום של חיזבאללה בגבולנו הצפוני, לטפח את הטרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי ולהניע את המיליציות השיעיות בסוריה לעבר רמת הגולן כדי להשלים את "טבעת הכיתור". יורשו החדש, גנרל איסמאעיל קאאני, ישאף ללכת בדרכו, אבל יצטרך לעמול הרבה כדי לזכות במעמד, ביוקרה ובחסות האבהית של המנהיג העליון, שזכה להם קודמו, וגם לא בטוח שיצליח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו