לפני כמה שנים כתבתי מאמר עם איתן אורקיבי על תגובת האינטלקטואלים מהאוניברסיטה העברית למהפך הפוליטי של 1977. אלה הקימו גוף פוליטי בראשות פרופ' זאב שטרנהל ופרופסורים אחרים, שביקש לשלוט על דרכה הרעיונית של תנועת העבודה ולכוונה לשלטון במהירות, נוכח הזעזוע העמוק מעליית הליכוד לשלטון, בראשותו של מנחם בגין.
התקשרתי לגדול הסוציולוגים בישראל, שמואל נח אייזנשטדט, ושאלתי אותו מדוע לא הצטרף אליהם. תשובתו הפתיעה משהו - הוא ענה כי קשה לו להזדהות ולתמוך בעקרונותיו של פרופסור שקל לו יותר לדבר עם אינטלקטואל מרמאללה מאשר עם אֶחָיו בשדרות ובנתיבות, באשקלון ובאשדוד.
בדומה לאז, גם כיום, רס"רית התרבות החדשה, העיתונאית נרי ליבנה ("ל־95 אחוזים ממשתתפי ההפגנה... זה ביקור ראשון במוזיאון תל אביב"), חשפה את תפיסתה המתנשאת, הנגועה באתנוצנטריות ומהולה באדנותיות ביחס לתומכי הליכוד; תפיסה הנובעת מהנחות יסוד ערכיות, שעל פיהן הבוחרים בליכוד הם נחותים תרבותית, אינם בעלי כלים של חשיבה רציונלית ביקורתית, ושיקול דעתם אינו נשען על בדיקה תבונית דיה של חלופות פוליטיות.
בפועל, תנועת החירות, מאז שנות ה־70, ולאחר מכן הליכוד, היו אלה שהוליכו את הדמוקרטיזציה במפלגות בישראל. יצחק שמיר, יושב ראש הנהלת תנועת חירות ואיתן לבני היו אלה שהובילו את ביטול שיטת הוועדה המסדרת שהיתה נהוגה במפלגות בארץ, עוד מתקופת טרום העצמאות. הוועדה המסדרת היתה זו ששיבצה את סדר המועמדים ברשימה, תוך התייחסות ליחסי הכוחות בין הקבוצות והמגזרים שפעלו במפלגה. בכך התקיימה בקרה על רשימת המועמדים על ידי מספר מצומצם של אנשים, ובדרך כלל ניתן ייצוג בולט להנהגת המפלגה, שהשפעתה על הרכב הוועדה המסדרת היתה גדולה יותר מזו של קבוצות פעילים אחרות בתוך המפלגה.
יצחק שמיר לא הסתפק בכך: בתוקף תפקידו הוא הפך את הסניפים הפזורים בכל רחבי הארץ, במיוחד בפריפריה, למוקדים של פעילות מפלגתית תוססת. אותם פעילים שהצליחו להתבלט בסניף הגיעו למרכז המפלגה, ושם קיבלו עוצמה אפקטיבית ויכלו להשפיע על הרשימה של המועמדים לכנסת. במסגרת המהפכה השקטה שערך שמיר, הוא קבע שחייבות להתקיים בכל הסניפים בחירות דמוקרטיות לוועדי הסניפים ולמועצות הסניפים. לטענתו, לא ייתכן שהפעילים בסניפים לא ייבחרו באורח דמוקרטי. הארגון מחדש של הסניפים אפשר את גיוסם של פעילים חדשים, שהדמוקרטיה בתנועת החירות פתחה בפניהם מסלול חדש של הצטרפות לפוליטיקה.
אחד הבולטים בין הפעילים הללו היה מאיר שטרית מהעיירה יבנה, שבאותה תקופה מצויה היתה בהידרדרות תרבותית, חברתית, חינוכית וכלכלית, ובלשונו של שטרית - "העיירה המשיכה לדשדש במי אפסיים. העיתונים כינו אותה 'יישוב שבורחים ממנו'". כשהגיע לפגישה ראשונה עם יצחק שמיר, הוא תבע חופש גמור בניהול ענייני העיירה אם יצליח להיבחר לראשות העיירה. כלומר, הרכבת רשימת מועמדים שייבחרו על פי כישוריהם בלבד ולא על פי השתייכות פוליטית. "שמיר כיווץ את גביני עיניו, תקע בי את מבטו, ואני הייתי בטוח שתוך שתי שניות הוא מעיף אותי מהחדר שלו. אבל להפתעתי אמר: 'בסדר גמור. אני מקבל את כל התנאים שלך ונותן לך יד חופשית. העיקר שתביא את הניצחון!' לחצנו יד - ויצאתי אל הדרך הפוליטית". הליכוד באמצעות הדמוקרטיזציה שהנהיג פתח את הדרך לשותפות תחרותית. ראו היכן מצויה יבנה כיום.
תעצמו לרגע את העיניים ותהרהרו ביניכם לבין עצמכם: האם דמוקרטיה פעילה יכולה להתקיים במפלגות של שני "הממלכתיים" - בני גנץ ויאיר לפיד? האם גנץ ולפיד יסכימו להכרעת המרכז או לפריימריז חופשיים במפלגותיהם, וישחררו את האחיזה הטוטליטרית שלהם במפלגות־המנהיג שבנו לעצמם? מנגד, ברור שהליכוד היא המפלגה הדמוקרטית היחידה שרצה כמפלגת שלטון ועורכת מבחן הוגן ופומבי בין שני הטוענים להנהגתה.
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו