שיפור הכלכלה מסייע לעיתים כאחד המכשירים להרגעת השטח ולשיכוך העימות. קל להתבלבל בין תועלתו הממוקדת של המכשיר הזה, לבין הנחה שאפשר להפוך אותו, במינון גבוה של אותו אמצעי מוגבל, למנוף לשינוי התנהגות. מי ששוגים בהבחנה בין השניים ביחסי ישראל־ערב, לא למדו הרבה מן ההיסטוריה.
בגדה המערבית מצליח הצירוף של טראומת "חומת מגן", השליטה הצבאית המלאה, התחזוקה האלימה של הישגי המבצע הזה ורווחה כלכלית יחסית, לקיים כבר עשור וחצי רגיעה יחסית. בתנאים של דיכוי נחרץ ומתמשך של אלימות, ובאוכלוסייה שכושר הסבל שלה מוגבל, אכן יש לשיפור כלכלי תרומה חיובית וחשובה.
בעזה לא מתקיימים כל התנאים האלה: אין בה (וטוב שאין) שליטה מלאה בשטח ואין בה תחזוקה מתמדת, המענישה מייד וביד קשה כל פגיעה בישראל. יש בה חברה אחרת, שאינה מנסה כלל להבטיח עתיד טוב יותר לבניה, ומנהיגות אחרת, שזכות הקיום שלה היא מאבק אלים ומתמיד בעצם קיומה של ישראל. אלה בזבזו את הרוב המכריע של מיליארדי דולרים שנכנסו לרצועה מאז ההתנתקות, השקיעו אותם בטילים ובמנהרות ולא בהקלת הסבל ובבניין החברה. לאחרונה סיכן אפילו אבו מאזן סיוע מערבי חיוני והעברות של מיליונים רבים מישראל, וקיצץ משכורות של עובדי הרשות, כדי להתמיד בתשלומים נדיבים לטרוריסטים ולמשפחותיהם.
הריסון הישראלי מתגובה רבתי בעזה, מחמת הצורך (המוצדק) להתמקד באיום החמור לאין שיעור מאיראן בזירה הצפונית, לימד את העזתים שאפשר לפגוע קשה מאוד בשגרת החיים של ישראל, מבלי לשלם מחיר בלתי נסבל לפי אמות המידה שלהם. הם גם למדו לאורך שנים רבות כי באירופה ובישראל חוששים יותר מאסון הומניטרי שיפגע בילדי עזה מאשר הוריהם. התברר להם מניסיונם כי ישראל והקהילה הבינלאומית מוכנים לספק להם מזון, תרופות, טיפול רפואי ואפילו מיליוני דולרים, דלק וחומרים היכולים לשמש לצרכים צבאיים, גם בעצם הימים שבהם פגעו באוכלוסייה האזרחית של ישראל. קיצורו של דבר - למדו שהסיוע הכלכלי יתמיד, למרות תוקפנות מתמשכת.
על אף כל אלה, ראוי להשתמש בהקלות בעזה כמכשיר מוגבל בניסיון נקודתי לצנן את העימות. אבל ניסיון לבנות על שיפור כלכלי דרמטי - נמל, אי מלאכותי, שדה תעופה, פתיחת גבולות והיתרי עבודה בישראל - כמנוף אסטרטגי להשגת רגיעה ארוכת טווח, סופו להיכשל כמו כל הניסיונות הקודמים במאה השנים האחרונות.
בשנות ה־20 האמינו ראשוני הציונות כי שיפור רמת החיים ואיכות החיים של הערבים ישכך את התנגדותם למפעל הציוני. אחרי מלחמת ששת הימים, ציפו משה דיין וחסידיו כי חממות של תותים וגשרים פתוחים על הירדן יאפשרו דו־קיום רגוע של קבע ביהודה ושומרון.
האינתיפאדה הראשונה פרצה לאחר עשור שבו צמחה הכלכלה הפלשתינית בעשרות אחוזים. מלחמת הטרור של "האינתיפאדה השנייה" פרצה כאשר המצב הכלכלי היה טוב מאי פעם לפניה. הזיותיו של שמעון פרס על המזרח התיכון החדש חתרו ליישם אותו היגיון שגוי על האזור כולו.
העזתים יקבלו את השיפור הכלכלי וימשיכו לקיים את מתכונת הפרוטקשן של השנים האחרונות: האלימות תשוב במהרה כאמצעי מיקוח, כאשר לא תיענה תביעה כזו או אחרת, או כאשר ייפגעו הכנותיהם לעימות רבתי. בכל מקרה יהיה צורך לפעול בעזה בהיקף גדול ובאופן נרחב ומכאיב מאוד, וגם זה יוריד את רמת האלימות רק לתקופה קצרה.
לעזה אין פתרון, כיוון שאין לבניה שום חזון קונסטרוקטיבי מעבר לעימות אלים, אפילו הוא חסר סיכוי, ורק מעניק להם את הסיפוק החולני של הסבת כאב ושיבוש חייו של השכן היהודי, המשגשג על אפם ועל חמתם.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
