בביקורה הרשמי של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בשבוע שעבר במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו לא היה כל ממד היסטורי. העובדה שמרקל היא רק השלישית מהקנצלרים הגרמנים שמבקרים במקום הנורא הזה היא תעודת עניות לגרמניה, מה גם שהקנצלרית הגיעה לשם קרוב לסיום תקופת כהונתה. בדיעבד, כל קנצלר גרמני צריך להתחיל את כהונתו בביקור באושוויץ. זה לא קורה.
מרקל הגיעה לאושוויץ לא רק בשלהי כהונתה, אלא גם כשמעמדה הפוליטי והציבורי בגרמניה ובאירופה מעורער וחלש, בלשון המעטה. ספק רב אפוא אם לביקור הזה יש או תהיה השפעה כלשהי על דעת הקהל הגרמנית, המחפשת כל דרך אפשרית להתרחק מאחריות ומקשר לפשעי הנאצים. לו היה הביקור נערך כשמרקל עוד נהנתה משיעורי פופולריות גבוהים ביותר, היתה לו תהודה משמעותית הרבה יותר. גם זה לא קרה.
בנאומה באושוויץ ביקשה מרקל לקשור בין העבר לבעיות ההווה. היה מייאש לשמוע בדבריה את האנטישמיות מגיעה כאחרונה מבין כל הבעיות העכשוויות, כשהראשונה שבהן היא הגזענות. הקנצלרית נכנעה לאובססיה הגרמנית להפוך את השואה ל"מסר כללי לאנושות". ייחודיות השואה, העובדה שרוב המושמדים באושוויץ היו יהודים והשתוללות האנטישמיות כיום בגרמניה ובאירופה, חייבו להציב את האנטישמיות בראש ההקשרים האקטואליים. אך אפילו זה לא קרה.
קשה להבליג על התעלמותה של הקנצלרית מהרביזיוניזם ההיסטורי הערבי־מוסלמי ביחס לשואה. דווקא ממקום זה היתה יכולה מרקל לבוא חשבון עם מכחישי השואה בטהרן, ברמאללה, בביירות ובקהילות המהגרים המזרח־תיכוניות בארצה. אך הקנצלרית לא התייחסה ולו במילה אחת לתופעה החמורה הזו, שהיא כיום לב תופעת האנטישמיות החדשה בגרמניה ובאירופה. הרושם שנוצר הוא שמרקל ניצלה את המעמד לצרכים פוליטיים פנימיים צרים, קרי: להתחשבנות עם מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה". מרקל, כהרגלה, לא התייחסה למפלגה זו ישירות, אך המסר היה די ברור, במיוחד לקראת האפשרות שגרמניה תעמוד בפני בחירות מוקדמות בקרוב ולנוכח הישגיה האלקטורליים האחרונים של מפלגת הימין הלאומנית.
להתייחס אל הפריחה המחודשת של חיים יהודיים בגרמניה או אל היחסים הטובים עם ישראל כאל "מתנה", כפי שעשתה מרקל, זה עלבון לאינטליגנציה. גרמניה לא זכאית למתנות מצידם של היהודים. מרקל היתה יכולה להתעקש לדאוג להזמנתו של נציג ישראלי רשמי בכיר למעמד ביקורה - ולו גם כמאמץ להפשיר את הקרח ביחסי ישראל־פולין. זה לא קרה. היא אמנם העניקה גיבוי לעמדתה המוצדקת של ממשלת פולין, שמחנות המוות היו גרמניים ולא פולניים (לתשומת ליבו של יאיר לפיד ושאר משכתבי ההיסטוריה בישראל), אך לא ציינה ולו במילה אחת את הקשר בין ישראל לשואה, או את המחויבות הגרמנית לישראל, הנובעת מלקחי השואה.
זהו סימפטום לתופעה עמוקה. זיכרון השואה הוא בגדר ריטואל טכני משולל כל תוכן ומהות, כל עוד גרמניה ממשיכה להצביע בעקביות נגד ישראל במוסדות בינלאומיים, הופכת למממנת הראשית של ארגון הפליטים האנטי־ישראלי אונר"א, מארחת בבירתה פעילי ארגוני טרור פלשתינים ומזרימה כספים לארגוני דה־לגיטימציה אנטי־ישראליים ואנטי־ציוניים.
לא רק זכרם של יהודים מתים צריך להעסיק את גרמניה, אלא גם הגנה על יהודים חיים, במדינתם. זו תהיה הפקת לקחים ראויה מהשואה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו