בחילופי האש המילוליים המתחוללים לנגד עינינו, ההאשמה ההדדית הרווחת ביותר היא "הסתה". ליברמן מסית נגד החרדים, השמאל מסית נגד נתניהו, תומכי ראש הממשלה מסיתים נגד מערכת המשפט, וכולם מסיתים נגד כולם. נכון שלחלל האוויר הציבורי נזרקים פה ושם גם דברי הסתה, אבל השימוש במונח "הסתה" בתגובה לכל סוג של ביקורת כבר הפך לכלי מסוכן לסתימת פיות.
בשנת הבחירות הבלתי נגמרת הזו, מתייצבת החברה הישראלית מצידיהם של כמה מתרסים. מעבר למאבק הקלאסי בין ימין לשמאל, החריף על רקע המשבר הפוליטי המאבק בין חרדים, דתיים וחילונים על אופי המרחב הציבורי, ועל שניהם מאפיל כרגע המאבק בין תומכי נתניהו, המבקרים את מערכת המשפט, לשונאי נתניהו, הרואים במערכת הזו את מפלטה האחרון של השפיות במדינה.
מכל צדדי המתרסים הללו מושמעים דברי ביקורת קשים, והתגובה הפבלובית להם היא האשמת האחר, המבקר, בהסתה. האם כולם מסיתים כל הזמן? הסתה מוגדרת כליבוי רגשי שנאה נגד אדם או קבוצה, ובמישור המשפטי כשידול של קבוצה של בני אדם לבצע מעשה אסור כגון הסתה לאלימות. בגלל אופייה המסוכן והיכולת שלה לקעקע את היסודות החברתיים, הפך אותה המחוקק הישראלי (כמו במדינות רבות אחרות), במקרים מסוימים, לעבירה פלילית.
הסתה היא אכן דבר מסוכן, אבל סתימת הפיות באמצעות זעקות "הסתה" מסוכנת לא פחות. האשמת הזולת בהסתה, גם כשהוא משמיע ביקורת לגיטימית ועניינית, לא תגרום לו לשתוק, אלא להחריף את הטון כדי להבטיח שדבריו יישמעו.
הוויכוחים הקשים בחברה הישראלית עוסקים בסוגיות מהותיות, שיש מקום להתווכח עליהן בעוצמה ולעיתים גם בכאב. הדגש היהודי יותר או הליברלי יותר באופייה של המדינה; גבולותיה ומדיניותה ביהודה ושומרון; משילות ואיזונים בין הרשויות - אלה שאלות גורליות המחייבות דיון נוקב.
לחרדים יש קו אידיאולוגי מובחן, והם נושאים באופן חלקי ביותר בנטל הישראליות. אפשר לבקר את תפיסותיהם ואת בדלנותם האזרחית, אבל לכנות אותם "סחטנים" או "טפילים" זו הסתה. השמאל היהודי וערביי ישראל סבורים שיש להנהיג מדיניות אחרת בשטחי יהודה ושומרון ולהעניק אופי דמוקרטי ושוויוני יותר למדינה. לכנות את כל ה"סמולנים" או אזרחי ישראל הערבים "בוגדים" או "גיס חמישי" זו הסתה, אבל זה בהחלט לגיטימי לבקר את תפיסותיהם ואת השלכותיה של הפוליטיקה שלהם על אופייה של מדינת ישראל. ראש הממשלה, הנאשם כעת בפלילים, ייתכן שיורשע. זה לגיטימי לקרוא להתפטרותו, אבל לתאר אותו ואת תומכיו כמקור כל הרע בחברה הישראלית זו הסתה. מנגד, להפוך את מערכת המשפט ואנשיה לאויבי העם זו הסתה, אבל גם המערכת החשובה הזו לא צריכה להיות חסינה מביקורת אזרחית.
ההבדל בין דיון משמעותי וביקורת עניינית לבין הסתה והשתלחות פרועה לא תמיד ברור. ברור שראוי להתריע מסכנה לגלישה במדרון החלקלק של מלחמת כל בכל. מצד אחר, שלילת כל ביקורת באמצעות תיוגה כ"הסתה", או היתלות בדוגמאות לאלימות מילולית כדי להכתים את הביקורת העניינית, היא בגדר סתימת פיות. ודווקא הפרקטיקה הזו עלולה לדרדר את מלחמת המילים לקרבות רחוב.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו