בלא הרתעה אמינה ואיתנה אין לישראל חיים. חשוב להבין את תרומתה הקריטית ואת מגבלותיה המבניות. הבנה כזו תציג גם את ההספדים בדבר "קריסת ההרתעה" וגם את הפסטיבלים בדבר "חידוש ההרתעה" בכל רדידותם.
מדינת ישראל מתקיימת באזור כושל ואלים של העולם, שבו רווחת תרבות שבטית, הדוחקת לשוליים את התפיסה הפלורליסטית של "חיה ותן לחיות". מאז זכו בני האזור בעצמאותם, העלו החברות הערביות מקרבן בעיקר משטרים אוטוקרטיים והתמכרו למאבקים פנימיים אלימים, שהפכו את האזור העשיר בתרבות ונפט למקבץ שרובו מדינות כושלות, ואת רוב אזרחיהן לקורבנות של עריצות, עוני ואלימות. ישראל מתקיימת בליבו של האזור הזה. היא נתונה בסכנה מתמדת מול אויבים אלימים ותוקפנים, עוד לפני שמביאים בחשבון את האיבה המיוחדת לנטע הזר של היהודים, את החרדות מפני הסכנה המיוחסת להם ואת הקנאה בהצלחתה של מדינתם.
בסביבה אסטרטגית כזו תנאי מוקדם להימנעות, ולו זמנית, מתוקפנות נגד ישראל הוא חרדה ערבית מפני הצירוף של עוצמת ישראל ונחישותה לפגוע קשות באויביה. לשון אחר - בלא הרתעה היתה ישראל נתונה במלחמה מתמדת, באופן שהיה מכשיל את ייעודה העיקרי: לבנות חברה ואומה. חרדה כזו אינה תנאי מספיק - לפעמים גובר הדחף לפגוע בישראל גם על החשש מפני תגובותיה. זה תנאי הכרחי, שבלעדיו לא היה אפשר לכונן ולקיים הסכמי שלום עם מצרים ועם ירדן, לא היה אפשר להבטיח גם שיתוף פעולה מסויג עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, אי אפשר להבין מדוע איראן וסוריה אינן מגיבות בדרך כלל על מאות פעולות ישראליות נגדן, מדוע חמאס לא הצטרף (בינתיים) לתקיפות הג'יהאד האסלאמי, ואפילו לא מדוע לא יצאו, מאז אוקטובר 2000, אזרחי ישראל הערבים בהמוניהם לעימותים בתחומי הקו הירוק.
מכיוון שהתקיימה בפועל הרתעה כזו, אפשר ורצוי היה לסגת מסיני תמורת הסכם שלום עם מצרים, לספק לירדן מים הרבה מעבר לכמות הנדיבה שקיבלה בהסכם השלום, לאפשר לגורמים אסלמיים להכתיב לישראל מגבלות חמורות במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, לספק לעזה דלק, תרופות ומזון, אפילו בשעה שחמאס מפציץ ערים בישראל, ולהשלים עם הזדהות גלויה של נבחרי הציבור הערבים עם האויב (לא רק הפלשתיני) גם בשעת מלחמה.
ההרתעה האסטרטגית מעולם לא קרסה. לו היתה קורסת, היתה ישראל נתונה זה דורות במלחמה מתמדת בעצימות גבוהה. לעיתים היא נפגמת נקודתית, בשל העדפה מוצדקת של שיקולי התמונה הכוללת והטווח הארוך: בתקופה ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, בהימנעות מתגובה על הטילים העיראקיים במלחמת המפרץ או בספיגת הפרובוקציות המינוריות של חמאס מעזה בשל העדפת שיקולי ההתמודדות מול איראן בזירה הצפונית. לעיתים היא נפגמת בגלל חולשת מנהיגות, המעדיפה היענות ללחצי הטווח הקצר, כמו בעסקת ג'יבריל ובעסקת שליט.
מה שמכריע הוא ההרתעה המצטברת בתחום האסטרטגי, ושם מצבה של ישראל מול אויביה הערבים טוב מאוד. אם מצרפים לכך גם מדיניות המשכילה ליצור שותפות אינטרסים עם גורם ערבי חשוב - עם ירדן במלחמת העצמאות ועם מצרים בעשורים האחרונים - מעמיקה ההכרה, השוררת באזור ומעבר לו, כי מעמדה של ישראל הולך ומתחזק.
שני נושאים חשובים מחייבים דיון נוסף. האחד הוא מגבלותיה המבניות של ההרתעה: אסור לצפות שתמנע תמיד כל פרובוקציה והיא כפופה ל"תאריך התפוגה", גם כאשר היא מצליחה ומוצלחת. השני נוגע לזהותו של האויב: לא ראוי להקיש מהצלחת המאבק עם האויבים הערבים על הרתעה מול איראן. מדובר ביכולות אחרות, בתחכום שלא הכרנו ובסכנה חמורה לאין שיעור. לשני אלה ראוי להתייחס בהרחבה בנפרד.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
