לפני שבועות אחדים הורה בית הדין הרבני בבאר שבע לבטל גיור של אישה שהתגיירה לפני עשור במהלך שירותה בצה"ל. החלטה זו, עם כל הכבוד הראוי, היא החלטה לא יהודית ולא ציונית. לא ייתכן שחייל או חיילת שהתגיירו כדת וכדין, יחיו בפחד שיום יבוא, לאחר עשר שנים או יותר, ובית דין יפסול את יהדותם. לא יכול להיות שהיהדות של 100 אלף המתגיירים שהתגיירו במדינת ישראל עלולה להילקח מהם ביום אחד. גיור הוא סטטוס שאי אפשר לבטל, אלא במקרים נדירים כמו זיוף או גניבת זהות.
העילה לביטול הגיור הנוכחי היתה הטענה שהמתגיירת הסתירה את החבר הלא־יהודי שלה מהרבנים שגיירו אותה בשעתו. אין ספק שהסתרת פרטים אינה מעשה ראוי, אולם היחס לגיור צריך להיקבע על בסיס רחב יותר. מדובר בשער הכניסה לעם היהודי של מאות אלפי עולים מזרע ישראל. המתגיירים לומדים יהדות במשך חודשים ארוכים, מתפללים, מתארחים אצל משפחות דתיות ועוד.
עם זאת, ברור שהמתגיירים, המגיעים ברובם מרקע חילוני מובהק, לא הופכים לשומרי מצוות כמו דתיים מבית. גם הדיינים יודעים שיש מתגיירים המסתירים חלק מסוים מאורח חייהם ומקשריהם החברתיים והאישיים. לכן הם לא ממהרים לגייר, ו־50 אחוזים מהמתגיירים לא עוברים בפעם הראשונה.
ובכל זאת, ולאחר בדיקות כאלה ואחרות, הדיינים מגיירים את חלקם כי הם מבינים את גודל האחריות ואת גודל השעה. הם מסתמכים על הדעות של גדולי הפוסקים, שהתירו להקל ולגייר בסיטואציה כזאת ובתנאים דומים. הם גם מסתמכים על שולחן ערוך, שקבע שאי אפשר לבטל גיורים אפילו אם המתגייר "חזר ועבד אלילים".
יש רבנים מחמירים הטוענים שאסור לגייר, אלא אם כן יש ודאות שהמתגייר ישמור תרי"ג מצוות. המחמירים גם טוענים שצריך לבטל גיורים. זכותו של כל אחד להחזיק בדעתו. אולם אם הרבנות הראשית לישראל החליטה לאמץ את העמדה הממלכתית המקלה יותר, היא לא יכולה לזגזג. היא לא יכולה לאפשר את ביטול הגיורים שנעשים במסגרתה.
הדיינים מבאר שבע מכירים היטב את ההלכה שאי אפשר לבטל גיורים. ואכן, הם כביכול לא ביטלו את הגיור אלא רק הפנו את המתגיירת לבית הדין שגייר אותה "לשם בדיקה", ובינתיים קבעו ש"יש לרשום את המבקשת במרשם מעוכבי החיתון". לכאורה, זהו הליך טכני בלבד, אולם השלכותיו לטווח הארוך הן הרסניות. האם אפשר להעלות על הדעת מציאות שבה מתחילים לבדוק את עשרת אלפי המתגיירים בצה"ל, ובינתיים הם יוגדרו כ"מעוכבי חיתון"?
בישראל חיים כיום קרוב לחצי מיליון עולים ובני משפחותיהם שאינם יהודים. רצוי היה לצמצם את העלייה הלא־יהודית, אולם הם כאן והם חלק מאיתנו. פחות מעשרה אחוזים מהעולים התגיירו בשני העשורים האחרונים. אותם אנשים עברו תהליך פנימי עמוק וקיבלו החלטה אמיצה לחזור הביתה לעם היהודי. אנחנו צריכים להוקיר אותם על כך. הגיור שלהם שומר על הלכידות הפנימית שלנו ומגן מפני ההתבוללות הקשה המשתוללת בתפוצות. הגיור הוא אינטרס אישי ולאומי, ולכן חייבים לנהל אותו בצורה ממלכתית ואחראית.
הרבנות הראשית, במידה רבה של צדק, מתנגדת להפרטת הגיור. אנחנו חייבים לשמור על מכנה משותף יהודי המקובל על רוב עם ישראל. אבל אם הרבנות תובעת מונופול על הגיור, היא חייבת להתנהג בצורה אחראית. עליה לדאוג לכך שלא יהיה אפשר לבטל, לעכב או להטיל ספק בגיור.
אם הרבנות אפשרה לאנשים להתגייר, עליה לשמור על גיורם, על כבודם ועל עתידם. הכבוד והעתיד של המתגיירים הם הכבוד והעתיד של כולנו.
ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט וחוקר בפורום קהלת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו