תחלופה של ארבעה שרי ביטחון במהלך שש שנים וחצי אינה מאפשרת עיצוב אסטרטגי של תפיסת הביטחון של ישראל. חילופי שרים תכופים כל כך מעניקים מטבע הדברים עוצמה גדולה מאוד לרמה הטקטית, למטכ"ל ולמי שעומד בראשו, ולצרכים השוטפים, שהם תמיד רבים ותובעניים, וזקוקים למענים תקציביים דחופים.
במצבים כאלה מוצאים עצמם שרי הביטחון כלוביסטים של הצבא מול האוצר והקבינט, ולא כמי שמסוגלים להציע רפורמות דרמטיות שיוציאו אותנו מ"גבעת חלפון" הנצחית.
תקופת כהונה של ארבע שנים היא תקופה אופטימלית, שבה שר חדש יכול להכיר מקרוב את המערכת ולהציע את השינויים ההכרחיים אשר יבטיחו את התאמתה למציאות המשתנה במהירות. אין מדובר בהכרח בהארכת תקופת שירות החובה במדינה הדמוקרטית בעלת השירות הצבאי הארוך ביותר בעולם, או באימוץ אוטומטי של דרישת חיל האוויר לרכוש טייסת נוספת בהון עתק, בלתי נתפס ממש, שאפשר היה לממן בו את שיקום מערכת הבריאות ומערכת החינוך גם יחד.
התיק החשוב ביותר בממשלה, אשר רק ראשות הממשלה חשובה ממנו, הפך להיות אחד התיקים המחולקים במסגרת האינטרסים המפלגתיים והבין־מפלגתיים, או תיק משנה בידי ראש הממשלה, שמעולם לא היה לו - גם לא בימי דוד בן־גוריון - ולא יהיה לו מספיק זמן כדי להתמסר לו באופן מלא.
כיוון שרבים הסיכויים שתיק הביטחון יימצא בידי בנט למשך תקופה קצרה מאוד, וייתכן אף כי תפארתו תהיה רק על כך שיגיע לשיא במשכה הקצר של כהונתו, אפשר לצפות כי גם הוא יהיה שליחה של המערכת הצבאית בממשלה. זה לא יפתיע איש אם תפקידו המרכזי יהיה להשיג עוד משאבים, המתבקשים מישיבות ה"איומים" שהמטכ"ל עורך מעת לעת לחברי הקבינט בעזרת מצגות מרשימות שנועדו לבעלי עצבים חזקים בלבד.
ובכל זאת, יכול להיות שיש גם יתרון במינויו של בנט לתפקיד שר הביטחון; מינוי שאינו זקוק לאישור הכנסת אלא רק להשבעתו במליאה בשל היות הממשלה ממשלת מעבר. אין מקום שלגביו האמירה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" רלוונטית כל כך.
החשיפה למידע שגם רוב חברי הקבינט אינם בקיאים בו, גורמת, פעם אחר פעם, לפוליטיקאים כמו ליברמן או בנט להבין כי מה שיכול להיאמר בשבתרבות או בראיון נינוח בטלוויזיה, אינו תמיד מעשי ועלול להיות הרה סכנות.
רק מי שרשאי להיכנס למקומות האינטימיים ביותר של ההגנה על ביטחון ישראל, יכול לקבל את התמונה הרחבה של היכולות האדירות מצד אחד, ושל ההשלכות הבעייתיות העלולות להיגרם מן השימוש במגוון היכולות הללו מצד אחר. לא פעם המסקנה הנובעת מן החשיפה הזו היא כי ההבנה ש"הצד השני מבין רק כוח" או ש"אין טעם בשום ניסיון להידברות" לצורך חיים זה לצד זה - היא ילדותית.
אני מודה שאיני מתומכיו של נפתלי בנט, והייתי מעדיף שר ביטחון אחר. אני גם סבור שמינויו הוא צעד של נתניהו להידוק "קבוצת ה־55" שלו. אבל אם אני מתבונן בחלק הכוס המלא (והוא קטן בהרבה מן המחצית), זה עשוי להיות בית ספר חשוב לפוליטיקאי פיקח מן הימין, שהאמין, עד כה, כי לסיטואציות המורכבות שבפניהן אנחנו ניצבים, יש תשובות פשוטות בתכלית.החשיפה למידע שרוב חברי הקבינט אינם בקיאים בו גורמת גם לפוליטיקאים כמו ליברמן ובנט להבין שמה שיכול להיאמר בשבתרבות או בטלוויזיה, אינו תמיד מעשי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
