אירועי השבוע החולף אפשרו שוב לגנרלים של כחול לבן להסתער כמוצאי שלל רב על הטרגדיה של תושבי הדרום עם סכין בין השיניים ונאומים לוחמניים. זה זמן מה, מאז הוקמה כחול לבן, שחיזיון התעתועים של הדרגות והמדים משווק לציבור כרוח ביטחונית חדשה, כזאת שלכאורה מאגפת את הממשלה מימין. כשנתניהו נותן "פרוטקשן", הם נותנים "פייט": כשהממשלה מדברת על אסטרטגיה כלל־אזורית, הם לא מוותרים על התמסרות מיידית לחזית בעזה. הקולות הללו אינם חדשים, אבל בכל זאת, יש משהו מעניין בתופעת המיליטריזם השמאלני.
בתחילת שנות האלפיים פרסם פרופ' בן־אליעזר מאמר על גילויים חדשים של אנטי־מיליטריזם וניאו־מיליטריזם בחברה הפוסט־הגמונית בישראל. במילים פשוטות, מלחמת לבנון הראשונה והשלכותיה שמו קץ לעידן התמימות הישראלי, ומצבא העם ואומת הצבא המאוחדת נולדו להן שתי קבוצות שמתנגדות זו לזו ולהגמוניה השלטת. אתם יכולים בוודאי לנחש מי גילם את הזרם הניאו־מיליטריסטי. חרדים, חובשי כיפות, מתנחלים, מזרחים, בני המעמדות הנמוכים והמסורתיים. ביניהם נותרו גם בני קיבוצים שעוד התחנכו על מורשתו של טבנקין או ספגו מעט מסורת רוויזיוניסטית. ומי הוצגו כחברי הזרם האנטי־מיליטריסטי? אשכנזים, אנשי המעמד הבינוני והגבוה, הקוסמופוליטיים וערביי ישראל. וכך, בעוד צד אחד התבסס על פחדים ועל חרדות כבסיס להתנהלותו, הצד האחר דיבר על שלום ותקווה. מיליטריזם שלילי מול חיובי. ארבע אימהות מול "תנו לצה"ל לנצח".
איך התחלפו לפתע היוצרות? כיצד זה נולד לו שמאל מיליטריסטי, הנושף לכאורה בעורפו של נתניהו? מה שהתחיל כתרגיל בחירות בעידן רבין ליצירתו של "ימין מדומה" או "ליכוד ב'", צבר תאוצה לאורך השנים לאור העובדה שרק גנרלים (רבין, ברק וכעת אולי גנץ) הצליחו לערער במידת מה את שלטון הימין.
אבל אף שמדובר בתכסיס פוליטי, חשוב להבין את המיליטריזם־המדומה החדש. בעוד התפיסה הביטחונית־צבאית מאמינה שדרוש כוח צבאי כדי לקיים לאומיות, השנייה דוגלת בשימוש בכוח הצבאי כדי לוותר על הריבונות. בעוד המיליטריזם מימין משתלב בערכים כמו זכות היסטורית והתיישבות, זה שמשמאל דוגל בנוכחות צבאית במקום ריבונית, בפינוי יישובים ובהצבת בסיסים צבאיים במקומם. זה הלוא היה תפקיד הצבא בהסכמי אוסלו, ואחר כך בהתנתקות.
המיליטריזם הזה, אם כן, לא רק שאינו "ימני", אלא שהוא מעקר את אבני היסוד של התפיסה הלאומית הריבונית. ולכן, גם במציאות הסוערת כיום, אל לו לימין להשתתף בתחרות על הצהרות הלחימה בעזה, שכמו בכל כמה שנים, בוא תבוא. והיא תגיע לא בזכות ה"ביטחוניזם" החדש של השמאל, אלא דווקא בגלל תפיסה מיליטריסטית שגויה שבגינה פינו את עזה והבטיחו שהצבא ימלא את החלל שהופקר.
על הימין להציע שיח אלטרנטיבי, שיגיב למיליטריזם השמאלני במעשים: ממלחמה־שלאחר־נסיגה - להתיישבות. סיפוח בקעת הירדן ואפילו חזרה לצפון השומרון, למשל, הם תשובות הולמות מבית היוצר של הלאומיות והריבונות למיליטריזם הריק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו