כולנו אשמים במה שקרה בנחל צפית. כולנו חיים במדינה שבה אחד הערכים העליונים הוא "לצאת גבר". הפילוסוף האוסטרי אוטו ויינינגר, יהודי מומר, כתב ב־1902 את הספר "מין ואופי". לאחר דיון בסוגיית מעמד האישה והמיניות, באופן מיזוגיני שמבהיר את עליונות הגבר שיש בו "ניצוץ אלוהי" לעומת נחיתות האישה שיש בה פסיביות מינית, ייחד ויינינגר בגרמנית קולחת פרק נרחב ליהדות, שבו הוא משווה בין היהדות לבין אישה, ומאפיין את היהודים כבעלי תכונות נשיות: רגשנות, חולשה והיעדר זהות.
הוא לא המציא את הנרטיב הנשי של היהדות, אך נתן לה ביסוס עצמי בהיותו גבר יהודי שחושב שהיהודים גרועים כמו נשים. הדימוי הנקבי שלנו הביא, בין השאר, להרחבת מושג "יהדות השרירים" על ידי מקס נורדאו. בקונגרס השני בבאזל הגה נורדאו את המושג, שמבוסס על תיאוריה נוצרית קדומה, ובראשית המאה ה־20 פרסם את המאמר. ככל שחוּזַק נרטיב תדמיתנו הנשית, כך גברה שאיפת "יהדות השרירים" בתורתו של נורדאו וכך גם אצל ביאליק, טשרניחובסקי, הרב קוק, הרצל וכל האדונים הנכבדים.
אני לא מאשימה אותם, זה היה שלב באבולוציה, התאים לתקופה. אני מאשימה את עצמנו, שלא מסוגלים להשתחרר מקוקטייל הפרעות האישיות הכולל את הרצון לצאת גבר, את האינסטינקט לסמוך על הנס, ואת החרדה הקיומית התמידית והמוצדקת, כי בכל הקשור לאויבים אנחנו עדיין בשלב הלנבוח ולא למדנו איך לנשוך.
כרוניקה של תסביך גבריות ידוע מראש. אירוע לזכר הנספים בת"א // צילום: גדעון מרקוביץ
בכתב האישום המצמית שפורסם השבוע, מתוארת השתלשלות האירוע הישראלית: מתחילים ביהדות השרירים, עוברים לתרבות הסמוך ומסיימים בנצח ישראל. בשלב הראשון ראש המכינה קיבל מידע על סערה קרובה. כל הורה שתכנן מסלול משפחתי מכיר את הרגע הזה, שבו אמצעי התקשורת מדווחים על מזג אוויר קיצוני. הישראלי הממוצע יודע שזה אף פעם לא נורא כמו שזה נשמע - הנה רק בסוף השבוע הקודם ציפינו לסערה טרופית עזה שהסתיימה בקול טיפות גשם חלוש - אבל גם ההורה הכי קשוח, שרוצה לחנך את הילדים לעמידות מול איתני הטבע ולדבקות במטרה, לא יהמר על חיי ילדיו ויתפוס את עצמו ברגע האחרון.
בשלב השני נודע כי שני נערים בדואים טבעו סמוך לנחל, במה שנראה כמו תמרור אזהרה שאין בולט ממנו. אבל הם בדואים, חשבו האשמים, מה הם מבינים? לנו זה לא יקרה. בשלב השלישי מפקד יחידת החילוץ ערבה התריע שמדובר בסכנה ממשית, אבל הגבר־גבר החינוכי אמר "מקסימום יראו קצת שיטפון ויחזרו הביתה". כי במכינה שהפכה למותג, לא מהמרים אלא הולכים על בטוח, לא שואלים שאלות כי מכירים רק סימני קריאה. הרצון להכשיר ילד למציאות שבה כדי להיחשב מלח הארץ צריך לשרוד גיבוש לשייטת; למציאות שבה כדי לא למות מפגיעה של טיל בקיבוץ בנגב צריך לחסל מחבל פנים אל פנים במנהרה בעזה, למציאות שבה כדי להיות בורג במשחק פוליטי צריך להיות גנרל בדימוס - מעוות את שיקול הדעת הטבעי שלנו.
האסון משקף אותנו כחברה, וכולנו נמצאים שם גם אם בפועל לא היינו. כל אחד מאיתנו היה יכול להיות "מנהל תוכנית חינוכית" חסר ניסיון שעושה פוזות מול הראי, ראש מכינה שרוצה להכשיר דור של קשוחים ולהאדיר את המותג של עצמו. כולנו פקידים במשרד החינוך שחיכו שהסערה תחלוף. כל אחת מאיתנו היא האמא שעשתה הכל כדי שזה לא יקרה אך לא דמיינה לאן נגיע, והמתנדב ביחידות החילוץ שראה את היהירות הישראלית בעיניים, אך לא נשכב מתחת לאוטובוס כדי שהם לא ייסעו. כל נער ונערה שהומתו בקלות דעת הם הילדים שלנו.
ההורים רוצים ועדת חקירה ממלכתית והם צודקים. הגיע הזמן להניח על שולחן הניתוחים את הדפוסים שהביאו אותנו עד הלום. האסון בנחל צפית אינו מעידה חד־פעמית, יש לנו עניין עם כרוניקה של תסביך גבריות ידוע מראש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו