נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הוביל מערכה קצרה ופשוטה יחסית מול הכורדים, ובכל זאת די היה בה כדי לחולל תפנית אסטרטגית במערכת הכוחות המתהווה במזרח התיכון. זה טבעה המובהק של מערכה, כשהיא מצליחה להשפיע הרבה מעבר להתרחשויות בשדה הקרב.
לעת עתה, הכורדים הפסידו בענק. לאחר שמונה שנות מלחמת האזרחים, שבמהלכן הצליחו לייצב אוטונומיה באזורי סוריה מצפון־מזרח לפרת, נלקחו מהם הישגיהם. אבל לא לגמרי ברור מי ניצח. על פניו, הסכמת פוטין לרצועת ביטחון טורקית על אדמת סוריה - בעומק 30 ק"מ לאורך כ־120 ק"מ בגבול סוריה־טורקיה - נראית מבחינת ארדואן כמימוש תכלית המערכה הטורקית. אלא שבמבט נוסף הישגו של נשיא רוסיה משמעותי פי כמה.
להתרחשויות אסטרטגיות, על פי טבען, קיימים גם ממדים משמעותיים סמויים מן העין, שבהם טמונות במידה רבה התשובות לשאלות היסוד להבנת ההתרחשות, לדוגמה: מה באמת הניע את נשיא ארה"ב טראמפ להסיג את כוחותיו ולזנוח בשעתם הקשה את בעלי הברית הכורדים? ועל מה הסכימו פוטין וארדואן בפגישתם השבוע בסוצ'י? התבוננות בתופעת המלחמה מנקודת מבט של מהנדס תעשייה וניהול, מייחסת לתוכנית המקדימה, כמו לתכנון פס הייצור, את הדרישה ל"סוף מעשה במחשבה תחילה". תוכנית המלחמה במבט כזה צריכה להיות פועל יוצא של הגדרת מצב הסיום הרצוי.
מחזיק בידיו את המפתח. פוטין עם ארדואן, השבוע // צילום: אי.פי
מנקודת מבט זו, ההתרחשות במלוא שלביה אכן תוכננה מראש. כלומר: הנשיא פוטין, בעורמתו, עודד את ארדואן לצאת למערכה בציפייה לניצול ההזדמנות להבאת כוחות אסד חזרה למרחב שממזרח לפרת. זו תחבולה שהפכה את צבא סוריה למושיע הכורדים, וזו להערכתי נקודת מבט מערבית רחוקה ביותר מהגיון ההתנהלות הרוסי. הרוסים כנראה לא היו מלכתחילה בסוד העניינים אולם מרגע שנוצרה ההתרחשות, הם בחרו למצות אותה במלוא ממדיה, כהזדמנות אסטרטגית להרחבת השפעתם האזורית.
ארדואן ציפה למערכה קצרה ופשוטה, שבסיומה תחוסל האוטונומיה הכורדית. עם כניסת הכוחות הסוריים לזירת הפעולה, בתמיכה רוסית, העניינים מבחינתו הסתבכו. בהזמנתו לפגישה בסוצ'י, הציע לו הנשיא פוטין חבל הצלה, נקודת יציאה לסיום המלחמה בכבוד, ובהתערבותו זו רכש הנשיא את השפעתו על ההתרחשות.
נזכיר את מלחמת איראן־עיראק שהחלה לפני 39 שנים, ונבין עד כמה מלחמה יכולה להימשך ללא מוצא. סדאם חוסיין בנה על שבועיים, אך המלחמה נגררה שמונה שנים כיוון שלא היתה בסביבה מעצמה בעלת אינטרס להביא לסיומה. גם מלחמת יום הכיפורים היתה עלולה להימשך, אלמלא המעורבות האמריקנית בתיווכו היעיל של קיסינג'ר. בתהליך זה רכשה ארה"ב השפעה גוברת במזרח התיכון כבעלת המפתח ליציבות האזור ובהובלת הסכמי השלום בהמשך. ארה"ב עדיין תופסת עצמה כמחזיקה בידה מפתח להסדר אזורי, אלא שבינתיים המנעול הוחלף ופוטין מחזיק בידיו את המפתח החדש לכינון היציבות באזור.
כאשר המפתח לשליטה בנקודות היציאה לסיום המלחמה מצוי במידה רבה בידי הרוסים, הסיכוי לסיומה בהסכם מדיני שיתאים לישראל הולך וקטן. במציאות החדשה, הולכת, משתנה ואף נסדקת תשתית היסוד שעליה נבנתה מגמת ההסדרים האזורית שהושתתה מראשיתה על הדומיננטיות האמריקנית מאז הסכם השלום עם מצרים.
לנוכח ההתרחשויות האזוריות האחרונות בכלל, ובמזרח סוריה בפרט, על מדינת ישראל לברר אם הניווט האסטרטגי שבו היא מתנהלת מוביל אל הצד הנכון של ההתפתחות ההיסטורית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו