היא מתה. בת עשרה חודשים בסך הכל. לא היה לה שום סיכוי מול מבוגרים שלא ראו אותה, שמבחינתם היתה נטל ולא ברכה. היצור הזה שצריך להשגיח עליו ולטפל בו, שרק לוקח ולא נותן שום דבר בתמורה.
על פי הפרסומים, מי שהקיף אותה הם אבא ביולוגי מהפזורה הבדואית, אמא בת 22 שרצתה לצאת לבלות, ובן זוג של האם, שב"ח פלשתיני. זה מספיק כדי להבין שהרקע לסיפור הזה הוא לא רגיל; זה לא אנחנו. עובדות יבשות שמקילות עלינו להתמודד עם התוצאה הנוראית, הבלתי נתפסת. זה קרה בעולם אחר, ביקום מקביל, אשקלון היא עיר ואם בישראל, אבל הבית שבו זה קרה הוא מובלעת, אי בודד, מדינה בתוך מדינה.
זה לא הסיפור שלנו, של "הרגילים". של האנשים שמתחתנים עם מי שדומה להם, שעובדים במקום מסודר, שחיים חיים נורמליים. שעושים בשביל הילדים שלהם כל מה שהם יכולים ואפשר. שהבנות שלהם לא מנהלות מערכות יחסים עם בדואים ופלשתינים אלא עם בוגרי צבא שמשפרים בגרות כדי להתקבל לאוניברסיטה.
רק כך אפשר להתמודד עם מוות כזה. רק כך אפשר להתמודד עם כל מוות שהוא לא צפוי ואכזרי ולחלוטין לא בשיבה טובה. הדחקה, הרחקה, לנו זה בחיים לא יקרה.
אנחנו עושים את זה המון פעמים: שומעים שמישהו אי שם השאיר ילד באוטו רותח ומייד מחפשים פרטים שיעזרו לנו להבדיל בינינו לבינו. קוראים על רצח של אישה וסורקים את הדיווח בעיתון כמו שסורקים את הציור השבועי לילד; מצא את ההבדלים.
זה מנגנון הגנה. כזה שמאפשר לנו לשמור על עצמנו מפני כל הרוע וחוסר הצדק והמקריות שקיימים בעולם. שמסייע לנו לא להתמודד עם חוליים של החברה שאנחנו חלק ממנה. ברגעים אלה אנחנו ממש לא רקמה אנושית אחת חיה וזאת שהלכה מאיתנו - שום דבר לא מת בנו יחד איתה.
אבל שום הרחקה והדחקה לא ישנו את המציאות: תינוקת בת עשרה חודשים, מאשקלון, מתה מהתעללות. מרגע לידתה עד רגע מותה היא כנראה לא היתה מספיק חשובה לאף אחד. לא יקרה, לא אהובה, לא משמעותית.
אנחנו אפילו לא יודעים איך קראו לה. שום מוסד לא ייקרא על שמה, איש לא יתרום ספרייה או מלגה, אפילו שלט קטן על ספסל בפארק לא יזכיר אותה. "תפילות הילדים שבוכים לאף אחד אלוהים שומר בתיבה מיוחדת", שרה ריקי גל. והתיבה הזאת מלאה, ואיש מאיתנו לעולם לא יעז לנסות ולהרים אותה. היא כבדה מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
