"את הבית הזה בנה אבא, יאמר בנו של האדריכל. את הגשר הזה הקים סבא, יאמר נכדו של המהנדס. ואת הגנים התלויים האלה שתל סבא-רבא, יאמר נינו של איש הנוף והגנים. ומה אומר אני, ישאל בנו של השופט? והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: את מקום הנשמה ידעת? והמצפון, אותו ראית? המיששת צדק? ומה ריחה של אמת, טעמו של חסד? שופט לא ידע, לא לבנות בית לא להקים גשר לא לשתול גן פלא. שופט לא לימד עצמו כל אלה. זה דברו של שופט: טובל בקסת עטו וכותב משפט וצדק וחסד. ואלה יהיו עמנו באשר נלך ונבוא, תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה. קסת של מאיר שמגר מלאה בחוכמה, בתבונה ודעת, באהבת אדם". בדברים מרגשים אלה כיבד השופט מישאל חשין את עמיתו, הנשיא מאיר שמגר, עם פרישתו מכס השיפוט.
מאיר שמגר. 1925-2019 // צילום: יואב ארי דודקביץ'
"שופט לא ידע לבנות בית"- למעט מאיר שמגר
אכן, למקרא מסכת חייו של הנשיא שמגר, אפשר שראוי להוסיף לתיאור מלבב זה הערת כוכבית: "שופט לא יֵדע לבנות בית", ולהוסיף לו הערת כוכבית: "למעט מאיר שמגר".
המתבונן במסכת חייו העשירה, יגלה ששמגר ידע גם ידע לבנות בית, ולא בית אחד אלא כמה בתים. עוד בטרם נדמו רעמי התותחים והדי היריות במלחמת ששת הימים, ששינתה באחת את פניה של מדינת ישראל, וכבר היה בנוי לפני הממשלה והמערכת הצבאית בית שלם, בן כמה קומות, של צווים, פקודות, הוראות והנחיות. בית בנוי לתלפיות. תוכנית סדורה ושיטתית להשלטת החוק והמשפט בשטחים שנכבשו זה עתה.
את כל אלה תכנן ויישם הפצ"ר דאז, אל"מ מאיר שמגר. כחכם גדול "ראה את הנולד" ולא חיכה ל'יום שיבוא' אלא התכונן אליו מראש. כאן גם נתגלו במלואן התכונות שעתידות ללוות את שמגר כל ימי חייו והיו ל"סימן המסחרי" שלו: ארגון, סדר, שיטה. ניהול. עבודת מטה מסודרת. נהלים. הנחיות. ישיבות קבועות במועדים קבועים. סדר יום המחולק די זמן מראש עם המסמכים והמידע הרלוונטי. סיכום דיון מיד בסמוך לאחר תום הישיבה.
איש של סדר שהתנגד ל"דחיינות הישראלית"
לצד העיסוק המרכזי במהות, שמגר לא בז ל"קטנות" כמו סדר, ארגון ומנהל מסודר. הוא ידע היטב שהאחרון הוא תנאי להצלחת הראשון. כך נהג בהיותו פצ"ר, כך נהג בהיותו יועמ"ש לממשלה, וכך נהג בהיותו שופט ולימים נשיא בית המשפט העליון. לא "פארטאש" או "בלאגן" ישראלי מצוי, אלא תוכנית סדורה, שיטתית. והכל תוך הקרנת סמכותיות שגרמה לעומד מולו לכבדו ללא צורך בהטלת מורא.
גם הדחיינות הישראלית כל כך, של "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים" הייתה אצלו ב"בבל ייראה ובל יימצא". כל החלטה ניתנה בו ביום או תוך ימים ספורים, כל פנייה זכתה למענה מיידי. עד כדי כך שהעובדים לצדו נהגו לקרוא לו "כאן גר" במקום "שמ-גר".
עד אחרון ימיו בבית המשפט, שמגר נהג "לפתוח את הבניין" עם ראשוני המנקים, בשעת בוקר מוקדמת והיה "מכבה את האורות" בסיומו של יום העבודה, בשעת לילה מאוחרת.
בהיותו היועמ"ש לממשלה ביסס את מוסד "הנחיות היועץ המשפטי לממשלה", כרכים מלאים וגדושי הנחיות בכל תחומי המשפט החוקתי והמנהלי, שעד מהרה היה ל"אורים ותומים" של מערכות המנהל והממשל השונות.
ברבות הימים השתכלל בניין זה ונבנה על גבו מגדל מפואר, רב קומות. את היסודות הניח שמגר, והוא גם דאג, בדרך אופיינית, לארגן את ההנחיות לפי נושאים וחטיבות, באוגדנים מסודרים, לעדכנם מעת לעת, להביא את תוכנן לידיעת רשויות השלטון השונות למען תדענה כיצד לכלכל את אורחותיהן.
"היה שותף לכל אבן בבית המשפט העליון"
גם בעלותו לכהן פאר בבית המשפט העליון לא שקט שמגר על שמריו. לצד כתיבת מאות ואלפי פסקי דין והחלטות, מן הבוקר עד הערב, ארגן שמגר את המערכת המשפטית וסדרה על מכונה.
לצד הבניין ה"רוחני", הנחיות, החלטות ופסקי דין, גולת הכותרת של ה"בניין" הפיזי שבנה שמגר היא ללא ספק משכנו של בית המשפט העליון. כאן כבר לא מדובר בבניין וירטואלי, עתיר מלים וניירות, אלא בבית של ממש. בית מידות, עשוי אבני גזית, חלונותיו קרועים לנוף העיר ירושלים.
במהלך זה הגשים שמגר את חלומו הגדול: שותפות פעילה בבניין משכן הקבע של בית המשפט העליון. במלאכה עשו קבלנים ואנשי מקצוע רבים, עתירי ניסיון. אך האדריכל והמהנדס הראשי, שניצח על כל המלאכה, היה מאיר שמגר. אלמלא הוא, ספק אם היינו זוכים עד היום לראות בסיומה של המלאכה, בוודאי לא באיכות ובגימור המוקפדים המאפיינים כל פינה מפינות הבית.
בבניינו המרהיב של בית המשפט העליון בירושלים אין פסלים. פרט לאחד. בכניסה מוצב פסלו של שמגר ולצדו תמונת שמן שבה תיאור דמיוני של האנשים שעשו במלאכת הבניין, ובראשם מאיר שמגר. ולא בכדי. שמגר היה שותף לכל כל אבן בבית הזה, כמו גם לרהיטי העץ המעוגלים, הזוויות המחודדות, הכרכובים והמנורות התלויות. במשך כמה שנים, בכל יום ששי, המשמש פעמים הרבה שופטים ומשפטנים להפוגה קלה מעמל השבוע, היה מתייצב שמגר באתר הבנייה של בית המשפט העליון, משגיח, מייעץ, מטפס על פיגומים, מחווה דעה. משלב חפירת היסודות, דרך יציקתם ועד להשלמת הבניין. וכך מדי שבוע, במשך שנים.
כבכל מקום אליו הגיע, גם בעשייתו השיפוטית הטביע הנשיא שמגר חותם מיוחד. שורה של פסקי דין שהוציא מתחת ידו היו לאבני פינה במשפט הישראלי. בשונה משופטים אחרים, מיעט שמגר להרבות בהצהרות בומבסטיות והעדיף על פניהן את העשייה השקטה, העמלנית.
המעיין בפסיקתו יגלה שאין תחום במשפט שלא שלח בו ידו: משפט פרטי ומשפט ציבורי, משפט ישראלי ומשפט בינלאומי, דיני חוזים ונזיקין, משפט חוקתי ומשפט מנהלי, דיני עונשין ודיני מסים, דיני עשיית עושר ודיני מלחמה, בכולם הטביע שמגר את חותמו. היקפה בגדול ורבגוניותה של יצירתו השיפוטית משקפים חוכמת משפט ותבונת חיים, רוחב דעת ורגישות אנושית, וכולם טבולים בערכים של צדק וחירות, יודשר ויושרה, זכויות אדם, סובלנות ואנושיות, שכוחם יפה לא רק לשעה אלא לדורות.
מהפכן שקט
בניגוד מוחלט לתדמיתו השמרנית והמאופקת, שמגר היה מהפכן, אבל מהפכן "שקט", ללא רעש וצלצולים מיותרים. כמה מן ההחלטות שקיבל בתפקידיו השונים שינו סדרי עולם, אבל כולן נתקבלו בשקט מופתי. כך, החלטתו כיועמ"ש לממשלה להימנע מלטעון בשם המדינה להיעדר זכות עמידה של תושבי השטחים, החלטה שפתחה בפניהם את הדלת להגשת אלפי עתירות לבג"ץ, עד היום, ולהעמדת מעשי המדינה בשטחים לביקורת שיפוטית. "מהפכה" דומה עשה כשהחליט כי מדינת ישראל תקבל עליה את הציות לכללי המשפט הבינלאומי בשטחים, למרות שלא הייתה בהם ריבונות ערבית לפני מלחמת ששת הימים.
כך גם בעיגון מעמד-העל של הזכות לחופש ביטוי, כך בסוגית ה"חיסיון העיתונאי" שאינו מופיע בחוק הישראלי ושמגר, כדן יחיד, "פה אחד" כפשוטו, יצר אותו ממש יש מאין, וכך בעשרות החלטות ופסקי דין נוספים.
המשנה לנשיא אליקים רובינשטיין, שכתב מסה רחבת יריעה על פועלו השיפוטי של שמגר, הדגיש, ובצדק, את הסובלנות כערך מרכזי וחשוב שליווה את השופט שמגר בכל פסיקתו.
למרות חזותו מעוררת היראה והכבוד, והאיפוק ה'פרוסי' שהקרין על כל סביבותיו, שמגר ידע לשחרר לעתים גם קטעי הומור. במקרה אחד, ביקש פרקליט לערער על קולת עונשו של נאשם שהורשע בדחיפת חברו במדרגות במהלך תגרה שהביאה למוות, ונידון לשנתיים מאסר. שמגר, שנחשב למחמיר בפלילים, אמר לפרקליט: "שנתיים מאסר? זה הכל? בשביל שנתיים מאסר יש לי רשימה ארוכה של אנשים שהייתי שמח לגלגל במדרגות..." .
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
