מסך העשן ואי הוודאות הפוליטית שנוצר בשל תוצאות הבחירות טרם התפוגג, וכלל לא ברור אם המבוי הסתום הנוכחי יסתיים ללא בחירות נוספות, אך דבר אחד ברור עולה מהכאוס שאליו נקלענו: הגיע הזמן לנהל שיחה ברמה הלאומית על הסטטוס־קוו בנושאי דת ומדינה ולהגיע להסכמה משותפת על שינויים.
השיחה הזו חיונית ואף דחופה, ולא רק מטעמים של שמירה על אחדות העם. אין חולק על חשיבותה של אחדות, אך יהיה זה נאיבי לסבור שאחד הצדדים ישנה את דעתו ויוותר על השקפת עולמו ביחס לאופן שבו יש לעצב את אופיה של המדינה. הדתי־חרדי לא יהפוך לסנגור נלהב של נישואים אזרחיים, והחילוני לא ייצא להפגין עבור מונופול הכשרות של הממסד הרבני. המחלוקת תישאר, והיא תמשיך להתנהל במלוא הכוח, אבל כפייה וחקיקה הן הפתרון הגרוע ביותר. הדרך היחידה להכיל את המחלוקת עוברת בריענון ההסדרים הקיימים בהסכמה.
כדי להבין עד כמה ההשתהות בנקיטת צעדים לשינוי הסטטוס־קוו מזיקה, ועד כמה אנחנו קרובים להשגת האצבעות הדרושות לביטול חד־צדדי של הסטטוס־קוו ואיתו של מרקם החיים המשותפים בישראל, מספיק להתבונן בתוצאות הבחירות האחרונות. 46 מנדטים, מעל מיליון וחצי אזרחים, בחרו בכחול לבן, המחנה הדמוקרטי או ישראל ביתנו, מפלגות שהניפו את דגל המלחמה בסטטוס־קוו. אסור ולא ניתן להתעלם מהאזרחים האלה.
נכון, נוהל כאן קמפיין שנאה רעיל וחסר תקדים נגד הציבור החרדי והציונות הדתית, שגלש לעיתים למחוזות האנטישמיות. זו לא תופעה חדשה, והפעם היא נמזגה לתוך שיאו של קמפיין ההדתה עתיר הבורות והפאניקה המלאכותית. אך מנגד, אין להכחיש שגם הצד הדתי־חרדי נהג בפזיזות ובאטימות רבה. בין יתר פעולותיו המזיקות ניתן למנות את חוק המרכולים המיותר, את המשברים התדירים סביב עבודות תשתית הכרחיות בשבת ואת דרישתו המופרכת של השר ליצמן לסגור את אתרי הבילוי בשוק מחנה יהודה גם בימי חול.
את כל אלו צריך להניח מאחור, ומדובר במשימה אפשרית שכבר הושגה בעבר ותחת תנאים וקיטוב קשים הרבה יותר. בן־גוריון העניק ברוחב לב, שממרחק הזמן נראה בלתי סביר, כוח עצום לידי הדתיים והחרדים כשייסד את הסדר הסטטוס־קוו. למרות שהיה אידיאולוג ציוני־חילוני, וחרף העובדה שאחז בהגה השלטון והאוכלוסייה החרדית היתה קטנטנה, הבין ראש הממשלה הראשון שעליו לעשות ויתורים הנוגדים את אמונתו ואמונת המחנה שבראשו עמד. הפתרון שהגה שורד כבר 71 שנה.
מאז ימי בן־גוריון הכל השתנה. מאזן הכוחות הפוליטי, היחסים הדמוגרפיים, יחס החילוניים אל המסורת וגם יחס המסורתיים, הדתיים והחרדים אל החילוניות. ראש הממשלה הבא, יהיה מי שיהיה, יצטרך ללכת בדרכו של הזקן, ולהושיב את כל סיעות הבית, קואליציה וגם אופוזיציה, בחדר אחד, כדי לגבש מתווה לבלימת ההתרחבות של השסע הדתי־חילוני. עליו לעשות זאת לא משום שהוא נחמד, פייסן, חלש, ולא כי דעתו השתנתה, אלא כדי למנוע פעולות חד־צדדיות וכפייה, ובעיקר משום שאין ברירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו