הימין לא מת, השמאל לא מת

העבודה־גשר והמחנה הדמוקרטי צריכות להתאחד כדי להוות גורם משפיע באמת בכנסת • ולממשלת האחדות שכנראה תקום, כדאי לתפוס בשתי ידיים את יוזמת ברית ההגנה של טראמפ 

הימין אוהב להספיד את השמאל. ובני גנץ מתעקש לחזור על המנטרה החלולה, שלפיה "אין ימין ואין שמאל". אבל אין דבר מופרך מכך. יש בישראל ימין, הוא מונה כשליש מחברי הכנסת, והוא מקים ממשלות באמצעות החרדים. יש בישראל שמאל, שחלקו סוציאל־דמוקרטי (העבודה ומרצ), וחלקו ליברלי. הוא מהווה יותר משליש מחברי הכנסת, והוא מקים ממשלות בתמיכת הגוש הערבי, אם כי הגוש הזה סירב, עד כה, להצטרף לממשלות ישראל, ולכן החבירה הזו קשה יותר מן החבירה בין הימין לדתיים.

הקולות הליברליים בישראל, רובם ככולם, חונים בכחול לבן, הנתפסת כמפלגה של אנשים טובים באמצע הדרך, שהיתה מסוגלת - באי מחויבותה לשום תפיסה אידיאולוגית חדה - להוות חלופה מוצלחת לשלטונו ארוך הימים של נתניהו. הם עשויים להמשיך ולחנות שם אם מפלגתו של גנץ תוכיח שמדיניותה אינה סותרת את גישתם של הבוחרים הליברלים, כשם שהיא עלולה להיות מפלגה קיקיונית נוסח קדימה.

פיצול מיותר בשמאל. פעילים של המחנה הדמוקרטי חוגגים אחרי פרסום תוצאות המדגמים

העבודה ומרצ יישארו. אם תוקם ממשלת מיעוט, הן ימלאו תפקיד חשוב, ואם תוקם ממשלת אחדות, קרוב לוודאי שיכהנו באופוזיציה. הקמת מערך בין שתי המפלגות הללו היה יכול להגדיל את כוחן בבחירות, ויו"ר העבודה עמיר פרץ סירב לעשות זאת. הוא מסביר זאת בכך שהצליח להעביר לעבודה קולות מן הימין, וכי הקולות שעזבו את העבודה (אולי משום שהנושא המדיני לא בלט כלל מספיק במערכת הבחירות שלה), נותרו בתוך מחנה המרכז־שמאל. העובדה שגוש הימין הצטמק מעט מאז אפריל, מאשרת, אולי, את טענתו.

עכשיו, במקביל לפיצול המהיר שהתרחש בימין, נכון יהיה ליצור את החבירה ולהקים מערך וסיעה משותפת לעבודה־גשר ולמחנה הדמוקרטי. זו תהיה סיעה בינונית בגודלה, שיכולת השפעתה במהלך כהונת הכנסת ה־22 עשויה להיות משמעותית יותר מזו שתהיה לשתי מפלגות קטנות הנאבקות על השמעת קולן.

אני יודע כי בקרב אלה החונים בכחול לבן יש חברי כנסת לא מעטים שליבם נמצא שמאלה משם, במקום שבו נאבקים למען צמצום פערים חברתיים ומתן הזדמנויות שוות, אנשים המאמינים בכך שאי אפשר לדבר על מדינה יהודית שאינה דמוקרטית, והמבינים כי לשכנינו הפלשתינים מגיעות אותן זכויות המגיעות לנו, וכי מוטב לשני הצדדים שיממשו את זכויותיהם במדינה משלהם ולא במדינה משותפת שלא תוכל כבר להיות מדינת היהודים. פתרון הקונפדרציה הישראלית־פלשתינית בין שתי מדינות עצמאיות וריבוניות עשוי להיות הפתרון האידיאלי לשני הצדדים. אני מקווה שקולם של אנשים אלה יתגבר על קולות האישים שהגיעו לכחול לבן מעומק הימין, ואשר לשונם היא לשון הסיפוח וההדרה. אם לא זה יהיה המצב, אזי מפלגת ה"אן מארש" הישראלית תהפוך לעוד אפיזודה, והקולות החונים בה ישובו אל המפלגות שמהן הועברו אליה.

אין "יד חופשית" מול ארה"ב

בשטף הבטחות נתניהו ומאמציו להוכיח את קסמו הדיפלומטי ואת הטענה כי רק הוא יכול להגיע להישגים, זכתה הידיעה על אודות נכונות הנשיא טראמפ לדון איתו על ברית הגנה בין שתי המדינות למקום משני במהדורות החדשות. מי שמכהן כראש ממשלה, בהפסקות, זה 23 שנה, נזכר ימים אחדים לפני הבחירות ברעיונות שדחה כל השנים, כמו סיפוח בקעת הירדן וסיפוח ההתנחלויות, וסיפוח היישוב היהודי בחברון, ועוד ועוד. ברית ההגנה לא היתה נושא שעמד במרכז סדר יומו של נתניהו עד כה, בגלל הסתייגויות במערכת הביטחון מן הרעיון (מחשש שהיא תאבד את "היד החופשית" שלא היתה לה מעולם), והועלתה כאשר נזקק נתניהו לכל קול.

מפלגת כחול לבן, שנבהלה מן הנכונות של טראמפ לתת ביטוי לעצם נכונותו לשוחח על הנושא, שללה מייד את הרעיון, בטיעון הישן אשר לפיו ברית הגנה שכזו תכבול את ידיה של ישראל, ותמנע ממנה לעשות צעדים שעשויים להיות חיוניים מבחינתה, ברגעים קריטיים. מבקרי הברית טוענים כי כל מומחי הביטחון הישראלים מתנגדים, היסטורית, לרעיון שהועלה כבר בשנות ה־50, אבל זה פשוט אינו נכון.

במשך השנים שבהן ניסיתי לקדם את הנושא, נפגשתי עם אנשים לא מעטים במערכת הביטחון אשר תמכו, עקרונית, בברית כזו, בתנאי, כמובן, שתעמוד בכמה תנאים החיוניים מבחינתה של ישראל. הם ראו בהסכם אמריקני־ישראלי שכזה משום חיזוק יכולת ההרתעה של ישראל, ולא היו מוכנים לשלול אותו על הסף. 

דעת רוב המומחים היתה שיש לפתוח בהידברות משמעותית עם הממשל, ואם יתברר כי ישראל יכולה לחיות עם התנאים האמריקניים המרכזיים - לפתוח במשא ומתן שיארך זמן לא קצר, כדי שיכסה, ככל האפשר, את כל הנקודות הרגישות ואת האפשרויות השונות למעורבות צבאית, כולל דרישה אמריקנית (בעלת סבירות לא גבוהה) מישראל ללחום לצידה. אם משא ומתן כזה יעלה יפה הוא עשוי - לדעת אותם מומחים - להעמיד את ישראל במצב שונה ממצבה הנוכחי, בייחוד על רקע הנטייה האמריקנית להתכנס, ולא להתפרס על פני חזיתות חדשות.

בהנחה שטראמפ לא אמר מה שאמר, בעניין זה, כלאחר יד, וכי הוא יודע במה הדבר כרוך (כולל התמיכה הפוליטית שיהיה עליו להשיג בקונגרס), יהיה זה נכון לנצל את נכונותו לסייע לישראל לא רק למחוות ריקות כמו הכרה בסיפוח רמת הגולן, אלא גם לנושא מהותי מאין כמוהו, אשר תהיה לו התנגדות בלתי מבוטלת בארה"ב.

עליית מדרגה

משמעות הדבר היא כי יש להכות בברזל בעודו חם (אם הוא עדיין כזה) ולנצל את כינוס העצרת הכללית של האו"ם כדי לבדוק עד לאן מוכן טראמפ ללכת עם הרעיון הזה, ועד כמה הוא מבין את מורכבותו. אם יתברר כי יש דברים בגו, יש מקום להקים לנושא זה מטה מיוחד, שינוהל על ידי אנשים פוליטיים, ולצידם אנשי ביטחון המכירים את התחום היטב, ואשר יוכלו להציג בפני מקבלי ההחלטות את הצדדים החיוביים יותר והחיוביים פחות באופציה המיוחדת הזו.

אני מציע לעצמנו לא לחשוש כל כך מ"אובדן העצמאות" מול ארה"ב. עד היום התקיים עקרון "אי ההפתעה" בין שתי המדינות, ומשמעות הדבר שפעולותינו הצבאיות החשובות לא היו סוד בפני האמריקנים. חלק מן הפעולות לא התקבל על ידיהם בהתלהבות, אך ישראל לא מנעה מעצמה לעשותן. אם תהיה, בעתיד, החלטה ישראלית לבצע פעולה חיונית, שהאמריקנים יתנגדו לה - ישראל תיאלץ, כנראה, לבצעה, תוך סיכון הברית הזאת. זה המחיר הגבוה ביותר שאנו עלולים לשלם.

אם מדובר בברית הגנה של ממש, באישור הקונגרס, ותוך חיוב מלא של שני הצדדים, תהיה זו עליית מדרגה מן המעלה הראשונה. ממשלת האחדות הלאומית אשר כנראה תקום כאן, תצטרך לחשוב שבע פעמים לפני הוויתור על הזדמנות כזו, אם היא אכן קיימת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו