מחירה של פייסנות: לקח מבריטניה

אתמול מלאו 80 שנה להכרזת המלחמה של בריטניה וצרפת על גרמניה, בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין יומיים קודם לכן, ב־1 בספטמבר 1939.

אלא שהכרזת מלחמה זו הגיעה מצד בריטניה כמי שכפאה שד, לאחר שש שנים של מדיניות פייסנית כלפי גרמניה הנאצית, שאינספור מחקרים ניסו לפצח את מניעיה. בניגוד לטענות הרווחות, היעדר תגובה בריטית נחרצת כלפי הפלישה הגרמנית לא נבע מקריאת מציאות שגויה. עוד ביום עלייתו של היטלר לשלטון העריך הקבינט הבריטי נכונה את גודל האיום הנשקף מצידו לביטחונה של אירופה, וקבע שקיימת סבירות גבוהה למלחמה עם גרמניה הנאצית בעתיד הנראה לעין.

אלא שהאווירה הציבורית בבריטניה שללה לחלוטין מעורבות במלחמה כוללת נוספת, בעיקר תחת טראומת מלחמה העולם הראשונה, שהותירה צלקות עמוקות בציבור הבריטי. לפיכך קשרו עצמם הבריטים לארגונים בינלאומיים, לאמנות ולוועידות פירוק מנשק שכל תכליתן היתה צמצום האפשרות למלחמה עתידית באירופה. 

המדינאים, מצידם, זיהו הלך רוח פציפיסטי זה ועיצבו את מדיניות החוץ שלהם בהתאם. שלושת ראשי ממשלת בריטניה בשנות התעצמותה של גרמניה הנאצית - מקדונלד, בולדווין וצ'מברליין - צידדו בזה אחר זה בעמדה כי באמצעות ויתורים אסטרטגיים לגרמניה יהיה אפשר לספק את תביעות היטלר. מאז התמנה לקנצלר גרמניה בינואר 1933, עסק היטלר בשיטתיות בחיסול הסכמי ורסאי: הוא שיקם את הצבא הגרמני, השתלט על חבלי הריין המפורזים ב־1936, סיפח את אוסטריה במארס 1938 וכחצי שנה לאחר מכן תבע את חבל הסודטים - תביעה שנענתה בחתימתן של בריטניה וצרפת על הסכם מינכן המביש, שהופר פחות משנה לאחר מכן. בכל אחד מהאירועים הללו, שהיו הסלמה חריפה באיום הגרמני על מדינות אירופה, היה מצבן האסטרטגי של בריטניה וצרפת יחד טוב יותר משל גרמניה, ובכל זאת החליטה בריטניה להימנע מתגובה חריפה. היא דבקה במדיניות הפייסנות בכל מחיר, גם כשכבר היה ברור לכל, כולל בדעת הקהל הבריטית, שהיטלר אינו בר פיוס. רק עקב לחץ ציבורי ופרלמנטרי הסכים צ'מברליין לנטוש את מדיניות הפייסנות ולהכריז מלחמה על גרמניה.

אלא שהשלכות הפייסנות היו, מעבר להגדלת תיאבונו הטריטוריאלי של היטלר, היעדר מוכנות צבאית למלחמה וניהולה בתנאים נחותים יותר עבור בעלות הברית, מאשר אם היתה מתקיימת שלוש שנים קודם לכן. מדיניות הפייסנות אף החלישה את מעמדה של בריטניה, הביאה לאובדן בעלות ברית במזרח אירופה ותרמה להתמוטטותה המהירה של צרפת ביוני 1940. ומעל הכל - אפשר להניח בביטחון יחסי שמלחמת העולם השנייה באירופה היתה יכולה להימנע אם בריטניה היתה מוכנה להשתמש בכוח נגד היטלר כבר בראשית 1936, עם סיפוח חבל הריין.

היטלר עצמו העיד כי "אילו נכנסו הצרפתים אז לחבל הריין, היינו צריכים לסגת כשזנבנו בין רגלינו, מפני שכוחות הצבא שעמדו אז לרשותנו לא היו מספיקים אפילו להתנגדות צנועה".

חרף הדורות שחלפו מאז, והשימוש הרטורי הענף שעושים מנהיגים בפייסנות כמונח נרדף לחולשה, דומה שישראל עודנה מתקשה ללמוד את הלקח. ההיקש מתבקש: אינתיפאדת אל־אקצא וסבבי העימות עם חמאס מאז הם תוצר של הפייסנות הישראלית כלפי הפלשתינים, אשר הגיעה לשיאה בהסכמי אוסלו. הוא הדין לגבי חיזבאללה: מדיניות ההכלה כלפי הארגון, שהחלה עם הנסיגה מלבנון, אפשרה את התעצמותו של הארגון באין מפריע עד למלחמת לבנון השנייה, שאליה נגררה ישראל. מאז ועד היום - כפי שגם ניכר באירועי השבוע - הרצון הישראלי "להכיל" את חיזבאללה ולא להתעמת מולו נותר בעינו. במצב כזה יש לקוות כי ישראל לא תשלם מחיר כבד בעקבות הבלגתה, לכשיתגלו השלכותיה בבוא העת. 

פנינה שוקר היא חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו