בזכות ענקי הרוח

היום האחרון של החופש הגדול בשנת 2010 עבר עלי בלחץ רציני של הספקים. הייתי כתבת מתחילה לענייני התיישבות בערוץ הראשון, אבל גם אמא לארבעה קטנים, לכן קבעתי מראש עם העורך שבאותו יום אצלם כתבת מגזין ולא משהו שיצריך הישארות עד לשידור המהדורה עצמה.

סביב חמש יצאתי מרוממה בדרך למקום מגוריי דאז, קריית ארבע. קילומטר אחד לפני השער עמדו חיילים וחסמו את הכביש. "היה ירי בגזרה, יש נפגעים", אמר לי חייל אחד יחיד ותם, והרגשתי ששנינו חווים אירוע כזה בפעם הראשונה. אמבולנס יצא מקריית ארבע ואחריו ניידת נוספת של טיפול נמרץ, ואני התחלתי לחשוב על כל המשימות שיש לי לעשות בערב הקצר הזה: לקנות חלב לשוקו של הבוקר, לחמניות לכריכים החגיגיים של היום הראשון, מספריים לילד השמאלי שהזמנתי בתחילת החופש אבל רק היום הגיעו לחנות, וחולצת תלבושת ורודה לזאת שעולה לכיתה א' והחליטה שהסגולה שבחרה אתמול לא הולמת את המעמד.

את רצף הרשימות שעלי להספיק קטע אופנוע מד"א שחלף לידי. ממכשיר הקשר של הנהג בקעה צעקה: "ארבעה הרוגים". רשימת ההספקים שלי נקטעה באחת, והתקשרתי למערכת. ירי רגיל לא מסקרים, אפילו שתיאורטית עלול להיגמר בהרוגים. רצח זה כבר סיפור אחר.

העורך קישר אותי למבזק שתכף יעלה בשידור חי, כדי שאדווח ממקום הרצח, וניידת שידור יצאה בדהרה לציר 60, דרך חברון בואכה בית אומר. עליתי עליה וקיבלנו אישור צבאי להמשיך אל הזירה. אלונקות פונו וראיתי מול עיניי מה שכיביתי עליו טלוויזיה כל החיים.

מבית הספר, אל בית הקברות. קברם של טליה ויצחק איימס // צילום: יואב ארי דודקביץ

מתנדב זק"א פונה מהמקום כשהבינו שבשק השחור על הכביש מוטלת אשתו, מח"ט הגזרה נתן תדרוך לכתבים, הערב ירד ואני דיווחתי. זכרתי שרק לפני שבועיים הסירו מחסום ביטחוני מהציר, ידעתי שהצבא מזמן איבד הרתעה בגזרה ושארבעת ההרוגים הם תושבי בית חג"י, יישוב הקרוי על שם נרצחים בפיגוע אחר. חובותיי כאמא לילדים שעולים לכיתות ד', ג', א' וגם לגן נשכחו ממני, עד שלידי ממש עברו צוותים בדרך לבשר למשפחות. ראיתי את רב היישוב, ראיתי עובדת סוציאלית שהכרתי מהשכונה.

בשנת תש"ע בית הספר הממ"ד בקריית ארבע הושתת בעיקר על אנשי חינוך מבית חג"י. מנהל בית הספר של הילדים שלי, שכן של הנרצחים, היה בדרכו לאסוף חלק מהיתומים. זיהיתי בתוך רכב שרד את המחנכת שאמורה להתחיל עם הבת שלי את כיתה א' מחר בבוקר, ואת המורה למדעים.

הדריכות של השידור חי, הזעזוע והכאב מהרצח התחלפו בכעס על עצמי, שהבאתי את משפחתי לגור במקום שבו אי אפשר לפתוח שנת לימודים בשקט, על הצוות החינוכי שבמקום להתכונן למחר עסוק בארגון הלוויות, ועל המנהל, כי כמה שחשוב לעזור לנפגעים, חשוב לשמור על השגרה, והיה לי ברור שאחרי לילה כזה אף אחד מאנשי החינוך לא יוכל להתייצב בבית הספר. עד אחת בלילה עמדתי בקור החברוני ועדכנתי. החלב והלחמניות יחכו לבוקר, המספריים והחולצה לפעם אחרת. עם שחר הערתי את הילדים ולא ידעתי איך לספר להם ששנת הלימודים תיפתח אבל פחות "כסדרה", וצעדנו אל קריית החינוך.

כשהגענו לחצר לא האמנתי. המנהל שפגשתי נסער לפני שעות אחדות עמד מאושר ובירך ילדים מתוקים בשנה פורייה. המחנכת שבילתה את הלילה בניחום יתומים התייצבה בחולצה לבנה וחיבקה את התלמידות החדשות, ושלל מורים ממרחבי הר חברון חילקו סוכריות ופיזרו אופטימיות אמיתית, לא נותנים לאף דרדק לנחש עד כמה קרוע הלב מבפנים, לא מאפשרים לאף הורה לזהות התייפחות בקולם המתרונן.

בצהריים, סיקרתי את הלוויותיהם של יצחק וטליה איימס, כוכבה אבן חיים ואבישי שינדלר הי"ד. ראיתי שוב את הצוותים החינוכיים, הפעם בתפקיד שכנים וחברים ליישוב, עושים את המיטב. בכל שנה, לפני ספטמבר, אני נזכרת בשיעור החינוך שלמדתי בהר חברון, ויודעת שאת הרוח הענקית שלהם לא מלמדים בשום מקום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו