אחרי שיתפזר העשן

העצים ממלאים תפקיד משמעותי בקליטת הפחמן מהאטמוספרה ובריסון שינויי האקלים • היערות שנשרפו באמזונס אינם צפויים להתחדש, ואת התוצאות עלולים להרגיש בכל העולם

התמונות של האש הבוערת באגן האמזונס ושל היערות השרופים, לא יכולות להשאיר אף אחד אדיש. הלב נחמץ, אבל הראש מנסה לשמור על אופטימיות במספר מחשבות מרגיעות: זה רחוק מכאן, לא כן? זה לא ממש צפוי להשפיע עלינו. וגם, עם כל הצער על העצים ועל בעלי החיים שנשרפו, הטבע הרי יודע לדאוג לעצמו, ועם כל הגשם שיש להם שם, הכל בטח יתחדש בתוך שנים ספורות. ובכלל, הרי בכל שנה יש שריפות באמזונס, אז זה לא משהו חדש, נכון? אז זהו, שלא. 

לפני תשע שנים, בעקבות השריפה הגדולה בכרמל, שאל אותי מראיין בטלוויזיה על האסון האקולוגי שנגרם. השבתי שהיתה זו קטסטרופה אנושית, אבל לא אסון בהיבט הזה. בשריפה היו אפילו יתרונות אקולוגיים, שנבעו בין השאר מהתחדשות החורש, וממגוון פרחי הבר שהתרבו בשטח שנפתח לרווחה. אבל, לצערי, הפעם יש מקום לדאגה. אז מה נשתנה? 

דאגה לקראת הקיץ הבא

השריפה בכרמל שחררה לאטמוספרה 350 אלף טונות פחמן דו־חמצני, כמות שקולה לפחמן ששורפות כלל המכוניות בישראל במשך שלושה ימים. לא מעט, אבל לא משהו שמשפיע על האקלים הגלובלי. לעומת זאת, באגן האמזונס התרחשו במהלך השבוע שעבר בלבד 9,000 שריפות. על פי מכון מחקר ברזילאי, סך כל השטח שנשרף מאז תחילת השנה האזרחית הוא 19 אלף קמ"ר, כמעט כשטחה של מדינת ישראל כולה.

היערות נתפסים בקרב ציבור רחב בברזיל כחסמים לפיתוח כלכלי. תוצאות השריפות // צילום: אי.אף.פי

העיר סאו פאולו, המרוחקת כ־2,000 ק"מ מאזור השריפות, כוסתה בעקבות השריפות בענן פיח שהחשיך אותה באמצע היום. על פי הסוכנות האירופית "קופרניקוס" לניטור האקלים, השריפות הללו העבירו לאטמוספרה 200 מיליוני טונות פחמן, בערך פי 1,000 מאשר בשריפת הכרמל. 

נקודה מרכזית בהקשר זה היא שהשריפות מגבירות את ריכוז הפחמן באטמוספרה, שבתורו מגביר את ההתחממות ואת ההתייבשות באגן האמזונס, מה שלמרבה הצער צפוי להגביר את עוצמת השריפות גם בשנה הבאה, וחוזר חלילה. אפקט זה, באופן אירוני, קרוי בשפה המקצועית משוב חיובי (אם כי מבחינתנו תוצאותיו הן לאו דווקא חיוביות). המשוב הזה צפוי להדהד מהרמה האזורית לרמה הגלובלית, ולהשפיע בהמשך גם על האקלים בישראל. 

סמל מקומי, משאב עולמי

נקודה מדאיגה אחרת היא האפקט המתמשך של השריפות על מאזן החום העולמי. לעצים תפקיד חשוב בספיגת פחמן מהאטמוספרה ועל כן הם מרסנים את שינויי האקלים. על כן, נוסף על האפקט המיידי של השריפה, עץ שנשרף מפסיק את תפקודו בספיגת הפחמן. שריפת העצים גורמת לכך שגם בשנה הבאה וגם בזו שאחריה, מאזן הפחמן העולמי ממשיך להיפגע. בתרחיש אופטימי, יעברו עוד שנים רבות עד שהעצים יתחדשו והמערכת תמלא שוב את תפקיד המפתח שיש לה בוויסות האקלים. בתרחיש פחות טוב, אבל יותר נפוץ, האזור שנשרף אינו מתחדש שוב ליער, אלא הופך לשטח מרעה עשבוני, שקליטת הפחמן שלו נמוכה בהרבה מזו של יער טרופי. בזכות שטחו הגדול של היער הטרופי באגן האמזונס, קיבוע הפחמן באזור זה מהווה כחמישית מכלל קיבוע הפחמן ביערות העולם כולו.

וממדעי הטבע, למדעי החברה. ככל הנראה אין שריפות טבעיות באגן האמזונס. רק הצתות. החשודים המיידיים הם החקלאים, שמרוויחים שטחי אדמה נוספים להעלות עליהם בקר או לעבד אותם. ארגונים סביבתיים מאשימים את הממשל החדש, שרואה באגן האמזונס פוטנציאל לפיתוח כלכלי, ועל כן מעודד את הכריתה והשריפה שמבראות את היער ו"משחררות" את השטח. 

הממשלה מצידה מאשימה את ארגוני הסביבה. אבל השאלות הללו באמת טפלות; העשן שעולה מהעיסוק בהן סמיך כמעט כמו עשן השריפות עצמן, וממסך את השאלות החשובות באמת. אחרי הכל, להאשים את מציתי השריפות, זה בערך כמו להאשים את הגפרורים שהם־הם גרמו לשריפה. מאחורי מסך העשן יש גורמים עמוקים לתופעת השריפות. אחד מהם הוא שהעצים יבשים יותר מבעבר, והשריפות מתפשטות מהר יותר מבעבר, עקב שינויי האקלים. שינויים שנגרמים, ובכן, על ידי כל אחד מאיתנו ועל ידי כולנו יחד. 

סיבה אחרת היא כנראה השינוי באקלים הפוליטי בברזיל. זה בלתי נתפס בעינינו לחשוב שנציגי הממשלה מעודדים בדיבור, במעשה או במחדל את שריפות יערות האמזונס. כי בישראל היערות נתפסים כמשאבי טבע לאומיים. ובצדק. אבל בברזיל, היערות נתפסים בקרב ציבור רחב מאוד כחסמים לפיתוח כלכלי. וציבור זה מגבה את ממשלתו אל מול הכעס שהתעורר בעולם הרחב על אובדן משאבי הטבע הללו. 

ואולי דווקא נקודת מפנה

אחת התופעות המרתקות בסיפור הזה מתרחשת במרחק של אלפי קילומטרים מהשריפות עצמן. כוונתי לחילופי המהלומות (המילוליות) בין הממשל בברזיל לבין מדינות באירופה. ברזיל נכנסה למגננה פטריוטית בסגנון "שום גורם חיצוני לא יגיד לנו איך לנהל את משאבי הטבע שלנו". מנגד, איומי ממשלות במערב להטיל עיצומים כלכליים על ברזיל נובעים במידה רבה מחששות שהרס משאבי הטבע הללו ישפיע גם על אזרחי צרפת, אזרחי אירלנד וכו'. 

זוהי אולי הפעם הראשונה שמדינות מאיימות על מדינה אחרת בגלל מדיניותה כלפי היערות שלה. בפעם הראשונה משמיעים הפוליטיקאים את האמירה שמדענים משמיעים כבר עשרות שנים: יערות האמזונס, נוסף על היותם משאבי הטבע שלה, הם גם משאבי הטבע של העולם כולו. המערכת האקולוגית היא גלובלית. שינויי האקלים בישראל, לדוגמה, מושפעים ישירות מהנעשה באזורים מרוחקים, ובפרט מהנעשה ביערות הטרופיים. בהיעדר יערות האמזונס, תרחישים אקלימיים קשים הנחזים לדור של נכדינו עשויים להופיע כבר בדורנו. 

אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שיתממש תרחיש של התגברות שינויים אקלימיים בשנים הקרובות, והתחזקות תהליכים נלווים כמו בצורות, שיטפונות ומחסור במזון. מדרך הטבע, אנו רוצים להאמין שזה לא באמת יקרה, אבל נבון יותר להתכונן גם לתרחישים הפחות רצויים לנו. ואם אמנם יתממש, ולו רק חלק מחלום הבלהות הזה, ייתכן שנראה בהמשך שילוב של כוחות ברחבי העולם שיביא לפעולה גלובלית אפקטיבית. 

וזו אולי הנקודה האופטימית שאפשר למצוא בתוך האסון האקולוגי הזה. ייתכן שכאשר יתפזר העשן מעל אגן האמזונס, נגלה במבט לאחור שהשריפות בברזיל היוו דווקא את נקודת המפנה במאבק העולמי למען תשתיות סביבת החיים שלנו.

* הכותב הוא ראש המסלול להנדסת סביבה בטכניון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו