כור היתוך? לא בבית ספרנו

גם אם נציגיהם בכנסת לא מבינים זאת, הורים דתיים וחרדים מצביעים ברגליים בעד הפרטת מערכת החינוך • למדנו לקח אחד מאז קום המדינה: אין היגיון בכפיית שירות אחיד על כולם

יום א' הקרוב אמור להיות הראשון מבין 216 ימי לימוד בבתי הספר היסודיים, או 206 ימי לימוד בבתי הספר העל־יסודיים. בשפת חולין אנחנו עדיין משתמשים בסיסמת ה"בריאות חינם", אבל מ"חינוך חינם" בוודאי כבר התפכחנו. מי שמתעמק מעט בעניין יודע שמעולם לא היה "חינם", כי למעט סיפור הבריאה האלוקית אנחנו מבינים ש"יש מאין" הוא לא אחד הניסים שממשלות עושות. מה שהן כן יודעות לעשות הוא לפטור תשלום מאלמוני על חשבון פלוני, מה שעושה את פלוני שמח ב"חינמו".

יתרה מזאת, משרד החינוך נאלץ עם השנים להתיר ארבעה סוגים שונים של תשלומי הורים, במסגרת "חינוך החינם": "תשלום חובה", כמו ביטוח חובה לרכב, הוא תשלום המועבר למוסד הלימודים בגין ביטוח התלמיד. לאמור, החינוך חינם, הביטוח - לא. סעיף התשלום הבא הוא "תשלומי רשות": מדובר בתשלום בגין טיולים, מסיבות, מתנות, פעילויות מיוחדות וכדומה. הם מכונים "רשות", מכיוון שאי אפשר לחייב הורים לשלמם אם הם בוחרים שילדם לא ישתתף בפעילות שבגינה נגבה התשלום. הוראה נוספת אומרת שאם להורה אין יכולת לשלם, בית הספר צריך למצוא לכך פתרון. סוג התשלום הבא הוא תל"ן - תוכנית לימודים נוספת: מדובר בשעות נוספות על התקצוב של משרד החינוך, שבדרך כלל נלמדות אחרי שעות הלימודים או לפניהן. אם הן מתקיימות בשעות הלימוד הרגילות, אסור למנוע השתתפות ילדים שלא שילמו בגין התוכנית הזו. ולבסוף, "תשלומים מרצון", שהם תשלומים בגין שירותים נוספים שההורים החליטו לרכוש, דוגמת אביזרי לימוד ושירותים נוספים - וגם במקרה זה, אם הפעילויות התקיימו בשעות הלימוד הרגילות, לא ניתן להרחיק מהן תלמידים שלא שילמו. 

אז כמה אנחנו משלמים בסך הכל על השירותים הנוספים האלה? ובכן, ב־2016 שילמו תלמידי החינוך הממלכתי בחטיבות הביניים בממוצע 1,075 שקלים - ובתיכונים, כולל אירועי הסיום, 1,310 שקלים. מעניין לציין שבחינוך הדתי תשלומי ההורים גבוהים במאות אחוזים - בחטיבות הביניים הם הגיעו ל־3,110 שקלים, ובתיכונים - ל־3,435 שקלים. 

עלות התלמידים למשרד החינוך עמדה באותה שנה על 20,200 שקלים בממוצע. אם בודקים את הנתונים האמיתיים, הרי מה שמוצג כ"עלות" מתברר כ"עלות שולית לתלמיד", שכן ההוצאה האמיתית לחינוך כוללת הוצאות מהרשויות המקומיות, מבנים ותשלומים נוספים. מעניין לציין שהשונות בין העלות השולית לתלמיד גבוהה מאוד. התקצוב לבתי הספר ניתן לפי מדדים של "טיפוח", "צפיפות", "קליטת עלייה" ועוד. בשקלול הנתונים ניתן לראות שהעלות הממוצעת בחינוך הממלכתי הכללי היא הנמוכה ביותר - 19,400 שקלים לתלמיד; בחינוך הממלכתי־ערבי העלות היא 20,230 שקלים, ובחינוך הממלכתי־דתי העלות היא 24,900 שקלים. במקרים מסוימים, העלות לתלמיד המסווג "חלש" תגיע ליותר מ־36 אלף שקלים. 

השקפה מותאמת אישית

בחינת הנתונים מלמדת ששני פלחים באוכלוסייה החלו למעשה את התהליך המתבקש של הפרטת מערכת החינוך: החינוך החרדי והחינוך הדתי־לאומי. במקרים רבים, שתי אוכלוסיות אלה מוציאות על חינוך את חלק הארי, והמדינה - את השאר. בחלק מהמקרים מדובר בגיוס תרומות למוסדות החינוך, ובמרבית המקרים מדובר בגיוס תרומות ובהתגייסות הורים במקביל.

דוגמאות בולטות בחינוך הדתי הן רשת אור תורה סטון, שבה העלויות הנוספות של ההורים מגיעות בגילי חטיבת הביניים ל־5,830 שקלים לשנה, ובגילי התיכון ל־7,190 שקלים, זאת נוסף על גיוסי תרומות מצד הרשת. ברשת אורט הורים נדרשים לשלם בממוצע 2,000 שקלים בחטיבות הביניים, וכ־2,200 שקלים בתיכונים. ברשת מרחביה נעם צביה הורים נדרשים לשלם 4,740 שקלים בחטיבות הביניים, ו־5,810 שקלים בתיכונים; וזה רק קומץ דוגמאות. 

ההורים בחינוך הדתי והחרדי מצביעים ברגליים בעד הפרטת מערכת החינוך, גם אם נציגיהם בכנסת לא מבינים זאת או לא מתרגמים את העניין למעשה פוליטי. 13.7% מהתלמידים לומדים בחינוך הממלכתי־דתי ו־21.8% בחינוך החרדי. יחדיו, מדובר ביותר משליש מהתלמידים בארץ, והם מביעים נכונות גבוהה לשלם בגין החינוך, שעבור רבות מאותן משפחות הוא ההוצאה הגבוהה ביותר. הם מוכנים לשלוח את ילדיהם לפנימיות, ובוודאי שלהשתמש בהסעה למקום מרוחק מביתם, כדי לבחור מוסד לימודי המתאים להשקפת עולמם. לא יעלה על דעת חרדי מזרם מסוים לשלוח את ילדיו לחינוך מזרם אחר; וכך גם בחינוך דתי־לאומי, שבו הורים פיתחו רגישויות מיוחדות למידת הדתיות ולמאפייני חיים נוספים.

חוג הסילון

האוכלוסייה ההטרוגנית נתפסת, לא בצדק, כחולשה של חברה. אלא שהמציאות בעולם מלמדת שאוכלוסייה הטרוגנית עם מכנה משותף ברור במדינה דמוקרטית היא יתרון גדול מאוד. ארה"ב נבנתה מקהילות רבות, ובחברה שבה נראה כי השונות בין הקהילות גדולה מהמשותף להן, השוק החופשי היה הפתרון היעיל היחיד.

גם בישראל היתה שונות רבה בין הקהילות שהרכיבו את המדינה בהתהוותה מחדש, אלא שהגישה לא היתה דמוקרטית: "כור ההיתוך" היה שם קוד לכפיית דרך אחת על כל הקהילות. ללא דרך חיים אחת לכל, כך סברו, לא נוכל להקים מחדש "מדינה מאוחדת". בדיעבד ברור שמדובר בתפיסה שגויה, המחוברת לפחד קמאי שלנו מהשונה. המנון המדינה ממחיש יותר מכל את המכנה המשותף היחיד הדרוש ליצירת החברה היהודית בארץ ישראל: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה". הניסוח הזה כמו יצא אחרי ויכוח מתיש בין זרמים שונים באוכלוסייה; שום אורח חיים משותף, אפילו לא שפה - אלא דבר־מה אמורפי הרבה יותר כמו "E pluribus unum" ("מתוך רבים, אחד"), המוטו שעליו יוסדה ארה"ב; או "נפש יהודי הומייה". 

למעשה, גם החינוך הממלכתי הפריט עצמו במידה רבה מאוד. ההורים שיכולים להרשות לעצמם - לא מסתפקים בו. עלות החוגים של ילדיי עלתה על ההוצאה הציבורית עליהם, ואני לא יוצא דופן. ברבים מבתי הספר היסודיים מוצעות תוכניות לימוד משלימות, אחרי שעות הלימודים ועד השעה 16:30, שהרי פתרונות אחרים להורים עובדים יהיו יקרים בהרבה.

בכל הארץ מוצעים חוגי העשרה לילדים, שהם למעשה תוכניות לימוד משלימות: נגינה, שפות זרות, חוגי ספורט ועוד. מי שפוקח עיניים מבין כי עבור מרבית האוכלוסייה, מערכת החינוך הפורמלי, הממלכתית, היא לא המרכזית - ובוודאי לא היחידה. היא מציעה שירות אחיד לאוכלוסייה הטרוגנית שלא תמיד מעוניינת בו, והיא משמשת חסם ליוזמות חינוך של הורים המבקשים ליזום חלופה למערכת הזו. ולסיום, שאלה למחשבה: דמיינו מערכת חינוך מופרטת, שמקצה ליזמים את הסכום המוקצה לתלמידים כיום. האם משרד החינוך היה מרשה למערכת כזו להגיע למצב שבו הגברים מודרים ממנה ו־80% מעובדיה הם נשים?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו