בשבוע שעבר הדיח מח"ט גולני שלושה לוחמים, לאחר שנמנעו מחתירה למגע בתקרית מבצעית מול מחבלים בגבול רצועת עזה. זו היתה נקודה ראויה לציון, בפרט בהקשר של צבא הסופג ביקורת כבדה על יכולות ההכלה המפותחות מדי שלו ועל מה שנראה כחוסר מוטיבציה או חוסר יכולת להילחם. ההסתערות העזתית על הגדר, כמה חדירות תמוהות ומטרידות לשטחי המדינה מעזה וחוסר המענה להפצצות השונות והמשונות, מקסאמים ועד בלונים, שוחקים לא רק את ההרתעה של צה"ל מול מחבלי חמאס אלא גם את היוקרה שלו בקרב אזרחי ישראל.
לכן, על אף הנסיבות העגומות, טוב היה לשמוע שקציני צה"ל עדיין מאמינים בערך החתירה למגע, ושבצה"ל עדיין מענישים על כשלים מבצעיים ולא רק על תאונות אימונים והטרדות מיניות.
ואם מדברים על כשלים מבצעיים, צריך להתייחס לפיגוע המחריד במעיין עין דני ליד היישוב דולב. לא רק בהקשר של הרצח הנורא של נערה בת 17 או הדמויות האנושיות המופלאות בציונות הדתית שנחשפות לעינינו פעמים רבות דווקא אחרי מעשי רצח כאלה, אלא בהקשר המבצעי. לא כל הפרטים פורסמו, אבל ממה שידוע עד כה עולה כי משפחת שנרב נפגעה ממטען נפץ שהופעל על ידי חוליית טרור שארבה בסמוך, בדפוס הדומה יותר מכל דבר אחר למארב חיזבאללה בדרום לבנון של שנות ה־90.
לא מדובר כאן בנערים משולהבים שיצאו לדקור שוטרים ואפילו לא בירי מאקדח מאולתר, אלא בלא פחות מחוליית טרור עם ידע סמי־צבאי שהתארגנה, תכננה, השיגה חומר נפץ, בנתה מטען חבלה, התאמנה מן הסתם על הפעלתו, הטמינה אותו, הפעילה אותו ועוד הצליחה לברוח - והכל בלב הארץ, בשטח הנמצא בשליטה מודיעינית מוחלטת של צה"ל. זאת לא עליית מדרגה, זאת קפיצה של שבע מדרגות בבת אחת. אם היה לנו חס וחלילה הרוג בתאונת אימונים, כבר היינו שומעים על ועדת חקירה, ואולי כבר היו ננקטים צעדים. האם תוקם ועדה כזאת בקשר ל"תאונה" המבצעית שאפשרה פיגוע כה מתוחכם?
הנסיגה מדרום לבנון, בדומה לנסיגה מרצועת עזה, היתה צעד שזכה לתמיכה גדולה בציבור הישראלי והיא נהנית מדימוי חיובי עד היום. ייתכן שבאמת עדיף היה לסגת, בתנאי הלחימה המוזרים שכפה צה"ל על עצמו והביאו להקזת דם בלתי פוסקת של טובי חיילינו. אבל אנחנו, שהתנגדנו לשתי הנסיגות, החזקנו בטיעון עקרוני ואסטרטגי: מי שיברח מהטרור, הטרור ירדוף אחריו. להוותנו, התגשמו דברינו במדויק. הקסאמים שמהם נמלטנו בנצר חזני נופלים כעת לא רק באשקלון, אלא בנתב"ג ובתל אביב, ומארבי הכלימגור שנמלטנו מהם בבופור ובדלעת, מצאו כעת את דרכם לדולב.
בסופו של דבר, יגלו היהודים שאין להם כבר לאן לסגת, ואולי רק אז, כשיעמדו, כמו במלחמות של ראשית ימי המדינה, עם הגב לים, ייאלצו להתחיל להילחם סוף־סוף. לא להכיל, לא להסדיר, לא "לשמור על הסדר" ולא "להבטיח שקט"; להילחם באויב המר והרצחני ששונא אותנו שנאת מוות כבר 150 שנה - ולנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
