שנת תש"ד (1944), צום תשעה באב חל כמו השנה, ביום ראשון. אמי ז"ל וחברותיה לבלוק באושוויץ החליטו לצום בתוך התופת. בשבת לקראת ערב, אכלו שיירי לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה שהכינו מבעוד מועד, כסעודה מפסקת. אף לא אחת מהן הצליחה להשלים את הצום.
הן נשברו במחצית היום. עד יום מותה לפני כשנה, אמא זכרה את אותו צום תשעה באב. עבורה השואה היתה המשך ישיר ומובהק לחורבן בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, גירוש היהודים מאנגליה ואחר מכך מספרד והחתימה על הפתרון הסופי לבעיית היהודים. אירועים קשים שכולם התרחשו בתשעה באב או בסמוך לו.
התלמוד מביא מספר אגדות המנסות להסביר את סיבת החורבן. המפורסמת והמכוננת שבהן היא סביב סעודה מפוארת שעשה אחד מעשירי ירושלים. בסעודה השתתפו מהחשובים שבחכמי ישראל באותה עת. אל הסעודה הוזמן בטעות אדם בשם בר קמצא, שהיה שנוא על עורך הסעודה. בר קמצא התבקש לעזוב, הוא היה מוכן לשלם את עלות הסעודה כולה, נענה בשלילה וגורש ממנה בבושת פנים לעיני כל הסועדים. כעסו של בר קמצא היה בעיקר על חכמי הדור, שנכחו בעת שהוא גורש ולא אמרו דבר.
בר קמצא החליט לנקום והלשין בפני הקיסר הרומי שהיהודים מורדים בו. כדי להוכיח את המרד, הוא שכנע את הקיסר שישלח קורבן לירושלים. לדבריו, היהודים לא יסכימו להקריב את הקורבן ובכך תהיה הוכחה מובהקת. בדרך לירושלים הטיל בר קמצא מום בקורבן מתוך ידיעה שבגללו הקורבן יסורב. היו מהחכמים שהבינו את המזימה המסוכנת וטענו שצריך להקריב את הקורבן משום "שלום המלכות". המנהיג הבולט זכריה בן אבקולס אמר שלא להקריב כדי שלא יגידו ששלום המלכות עדיף על דין התורה. חכמים אחרים הציעו לחסל את בר קמצא המלשין, אך אותו רבי זכריה סירב מחשש שיגידו שמי שמטיל מום בקורבן נהרג. ההמשך ידוע: הקורבן סורב, הקיסר הבין שמדובר במרד, עלה על ירושלים והחריב אותה.
פעמים רבות כשקראתי את האגדה סברתי שהיא מבקשת להדגיש את הסכנה שבשנאת חינם. כששמעתי השבוע כיצד נוכלים פוליטיים מאשימים את הימין בפשיזם, הבנתי שדבר לא השתנה. בדיוק כך טענו בולשביקים יהודים נגד ז'בוטינסקי ובגין ז"ל. כשאני שומע את דברי הבלע והשטנה נגד חרדים, מתנחלים וציונים דתיים, ברור לי שווירוס השנאה הקטלני פעיל ומסוכן מתמיד.
השנה אני חש שיש באגדה מסר נוסף, חשוב לא פחות. הסכנה החמורה ביותר לחברה, לתרבות ולציביליזציה המערבית היא התקינות הפוליטית. כאשר מנהיגים, אנשי דת, פוליטיקאים והוגי דעות חוששים להגיד את דעתם מחמת "מה יגידו", זהו הרגע שבו התשתית המוסרית קורסת. בני אדם כבר לא מסוגלים להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אור לחושך. חשוב שביום תשעה באב הקרוב פוליטיקאים יפנימו שחיבור מעוות בין שנאת חינם, גמישות רעיונית הנשענת על זיוף ואתנן פוליטי, שומט את הבסיס לחברה מתוקנת, ללכידות חברתית ולערבות הדדית.
מי ייתן ובמהרה יתקיימו דברי הנביא זכריה: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבו". רק אם נעצים את השלום בינינו, נאמץ את האמת כמורת דרכנו, יהפכו ימי הצום לימי שמחה וגיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו