מהחומה הסינית ועד הטוויטר של טראמפ: ההיסטוריה תשפוט, אבל מי בדיוק העדים?
גם מטריאליסטים, שרואים בחיים גחמה חולפת של מיליארדי תאים להיות אתה לזמן מה, מחפשים משמעות וקיום נצחי. כולנו משתוקקים להשאיר אחרינו מורשת, זיכרון, לחיות בתודעה הנצחית. בעיקר התשוקה הזו ניכרת בקרב מנהיגים עולמיים.
על גדת תעלת הוולגה־דון עמד פסל ענק של סטלין. בביוגרפיה על הרודן מספר המחבר אדוארד רדזינסקי, כי בוקר אחד האחראי על הפסל נחרד לגלות כי ציפורים מקננות על ראש סטלין, ואיתן כמובן גם הלשלשת. מכיוון שאין אפשרות להעניש ציפורים - אבל בהחלט אפשר להעניש בני אדם - מיהר המשגיח לדווח לממונים, שנבעתו בתורם.
הבכירים מצאו פתרון: זרם מתח גבוה הועבר בראש הפסל. וכך המונומנט הוקף בשטיח של ציפורים מפוחמות. מדי בוקר היו הפועלים קוברים את העופות המתים והאדמה, שזכתה לדישון מיוחד, הצמיחה פרחים בשפע. סטלין הנקי מחריוני ציפורים שלח מבטו למרחב הגדול שמעבר לוולגה, המדושן לא בפגרי ציפורים כי אם בבני אדם שבנו את התעלה הגדולה ונטמנו בקברי אחים.
ג'ונתן ריס מאיירס כהנרי השמיני בסדרת "שושלת טיודור"
בינתיים, פה, אצלנו, התפרקו קיבוצים בשם אחוות עמים, שוויון וכל הג'אז הזה - שנגמר בהפרטה ובהרחבות. טוב שכך.
ההיסטוריה היא מקבץ ביוגרפיות בתוך מרק צייטגייסט. כעת, המרק רותח. השסעים הפוליטיים אינם רק נחלתנו. בכל פינה על הכדור המתח רק מאמיר. בארה"ב, בשבוע אחד, שני מקרי טבח, ברקע מלחמת סחר עם סין ובטווח דונלד טראמפ אחד, ג'ינג'י עם פה ג'ורה ואצבע רוטטת על הטוויטר. ואחרי כל זה אני בעדו, בטח כשאני קורא את הטורים הפרוגרסיביים בתקשורת.
במהלך הבחירות לנשיאות נשאל דונלד טראמפ בראיון רדיו מה המשפט התנ"כי החביב עליו. טראמפ ענה מייד: "עין תחת עין". בהאזנה ראשונה זה הצחיק. במחשבה שנייה, טראמפ הגדיר את התפיסה השמרנית המיוחדת לו.
זו תפיסת עולם שבה יש שכר ועונש בעולם. סיבה ותוצאה. היא המקור הקדום והפואטי למשוואה הבסיסית של תורת המשחקים.
טראמפ מגלם הרבה מעבר לטראמפ עצמו; המאבק שלו מול סין והנכונות ללכת על הקצה מעידים שעין תחת עין אינו רק מטבע לשון. אלה כללי המשחק שלו. הדברים נכונים לגבי יתר מדיניותו, הכוללת גם את הווילה בג'ונגל שלנו.
אותי משעשעת העובדה שדמות סדיסטית שהקימה מחנות ריכוז להומואים כמו צ'ה גווארה, מתנוססת על שלטים בהפגנות שמאל מערבי שבע ודשן. צ'ה כסמל פרוגרסיבי. ניצן "אני לא אבא שלו" הורביץ הרי צייץ בעבר: "במאזן הכללי, 50 שנה למותו, צ'ה גווארה בחייו הקצרים הביא לעולם הרבה יותר טוב מרע".
בורות ורומנטיזציה של אלימות, אבל בצד הנכון.
"חזיר הנובר בערימת צואה, שרץ של פתן, מפלצת, מוקיון שקרן, שוטה משוגע עם פה מקציף" כך, בטוב טעם גרמני, תיאר מרטין לותר, אבי הפרוטסטנטיות, את הנרי השמיני.
צ'רלס דיקנס כתב על הנרי כי היה בריון בלתי נסבל: "כתם שומן ודם בהיסטוריה של אנגליה". המחמאות הנדיבות אינן משנות את העובדה כי היסטורית, הנרי השמיני היה הקטליזטור לשינוי מעמדה הבינלאומי של אנגליה - מאי זניח וחסר עידון המתקוטט עם צרפת על שאריות חוף קר, לכוח המשמעותי באירופה ובעולם. לאימפריה שבה השמש אינה שוקעת לעולם.
זה קרה כי הנרי היה חרמן וגם רצה בן זכר, ובגלל שהאפיפיור סירב לאשר את גירושיו מאשתו הראשונה, קתרין מאראגון. הנרי ניתק את הקשר עם רומא הקתולית והקים את הכנסייה האנגליקנית ובכך שינה את מהלך ההיסטוריה בעודו מותיר אחריו נתיב של גוויות, חורבן וטירוף.
יש כמובן דוגמאות הפוכות. הפילוסוף והמדינאי הרומאי סנקה תיאר את רגעיו האחרונים של הקיסר קלאודיוס באופן הבא: "מילותיו האחרונות שנשמעו מפיו בעולם הזה, באו מייד אחרי רעש נורא שבקע מאותו חלק בגופו שתמיד דיבר בקלות יתרה. הן היו: 'אוי לי, אני חושב שחרבנתי על עצמי!'. אם אכן כך היה, אינני יודע; אבל אין ספק שתמיד הוא חרבן כל דבר".
ההיסטוריון סויטוניוס כתב על קלאודיוס כי היה "פרוע ביותר בתאוותו לנשים, אבל אל גברים לא נמשך כלל". הוא לא כתב זאת כמחמאה. סנקה ובני זמנו יצרו מדמותו של קלאודיוס קריקטורה גרוטסקית, נכה, שוטה מזיל ריר, מגמגם ורפה שכל.
יחלפו קרוב לאלפיים שנה עד שרוברט גרייבס, אריסטוקרט אנגלי, יגאל את דמותו של הקיסר קלאודיוס מכבלי השיטיון והלעג ביצירות "אני קלאודיוס" ו"קלאודיוס האל". היומנים הבדיוניים שאף עובדו לסדרת מופת בריטית שינו לעד את תדמיתו ההיסטורית. קלאודיוס של גרייבס הוא איש חכם הנוהג בפיקחות ומתוך מודעות לנכותו וגמגומו. נזר הקיסר נכפה עליו בניגוד למצפונו, אולם את התפקיד הוא עשה בכישרון מינהלי ומשפטי.
קלאודיוס הוא רגע של נורמליות בין קודמו הפסיכופת קליגולה ליורשו הלא פחות פסיכי, נירון. האמת כנראה לא רחוקה מגרסת גרייבס: המחקר המודרני מתאר את קלאודיוס כשליט ראוי ומנהלן מוכשר, גם אם בעל תאווה עצומה לקרבות גלדיאטורים. לא צדיק אבל בטח לא מפגר בשכלו.
לפעמים הפרספקטיבה ההיסטורית משתנה כבר במהלך חייו של אדם. "אין טעם להשוות את החומה הגדולה של סין כנגד מונומנטים של אומות אחרות", כתב הפילוסוף הצרפתי וולטר. "החומה פשוט משאירה את כולם באבק. כמו כן, אין טעם לחזור על כך שהפירמידות של מצרים הן ערימות ילדותיות וחסרות שימוש בהשוואה לעבודה גדולה זו".
מאוחר יותר חזר בו וולטר כשכתב "הסינים בנו חומה גדולה זו שלא יכלה להגן עליהם מפלישות. החומה הגדולה של סין היא אנדרטה לפחד".
במשך מאות שנים הסינים עצמם לא התלהבו מהחומה, סמל לבזבוז ואנדרטה למות המוני. בתחילת המאה שעברה, אחרי שהתאוששו מהשפלות המאה ה־19, השתנה היחס, והחומה חזרה לנרטיב. לתהילתה חזרה במהלך המצעד הארוך ב־34', הנסיגה הקומוניסטית הגדולה שבמהלכה נמשח מאו צ'ה טונג למנהיג הבלתי מעורער. החומה הפכה לסמל מעורר השראה, לאחדות סין וליצירתיות הסינית הקדומה. ביוני 88' שודרה בטלוויזיה הסינית סדרה היסטורית בת שישה פרקים שכללה ביקורת סמויה על המשטר. החומה הגדולה הוצגה כסמל לבדלנות הסינית, שמנעה מסין קשר עם העולם החיצוני. שנה אחר כך פרצה המחאה בכיכר טיאנאנמן. סדרת הטלוויזיה הואשמה כאחד הגורמים למחאה.
הפרספקטיבה מנפצת מיתוסים, ומשחקת עם אמיתות. אם תרצו, אפשר לנפץ עוד אחד: את החומה הגדולה של סין לא רואים מהירח.
