למרות שהיתה המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל - כאלף ימים, חרף הקורבנות הרבים שגבתה - כאלף הרוגים, ועל אף העובדה שהתקיימה בשלוש חזיתות - דומה שמקומה של מלחמת ההתשה נפקד מהזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית, בוודאי בהשוואה למלחמות אחרות.
אתרי הנצחה ספורים בלבד לחללי המלחמה הוקמו בארץ. רק ב־2003, יותר משלושה עשורים לאחר תחילתה, הוחלט להעניק אות מערכה ללוחמיה, והעיסוק המחקרי והתרבותי בתקופה זו, חרף התאוששותו לאחרונה, עודנו דל.
הדבר מפליא עוד יותר לנוכח מאפייניה הייחודים של מלחמה זו: לראשונה "שקעה" ישראל במלחמת חפירות ממושכת, הגנתית וסטטית ברובה, שכל מטרתה אינה השגת הכרעה אלא מניעת הישג מיריבתה.
עם תום מלחמת ששת הימים שאפה מצרים להשיב לעמה את הכבוד האבוד בעקבות התבוסה, ולהביא לנסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה. לצורך כך, נקטה פעולות לחימה שנועדו לאלץ את המעצמות - ארה"ב ובריה"מ - להתערב באזור וללחוץ על ישראל להגיע להסדר עם מצרים.
לצורך כך, החלה מצרים להפעיל לחץ צבאי ישיר על ישראל ולחץ עקיף על ארה"ב, באמצעות תקריות יזומות נגד כוחות צה"ל בסיני.
השם "מלחמת התשה" - "חרב אסתנזאף" - נגזר מנאום נאצר ביום המהפכה ב־23 ביולי 1969, שבו הצהיר: "אנו נכונים למערכה ממושכת להתשת האויב". אלא שמעבר להתכתשות הצבאית ברמה הטקטית, כוונה המלחמה להתשת החברה בצד השני. המצרים קיוו לחולל שבר מוראלי בדעת הקהל הישראלית, שלהערכת המצרים לא הייתה נכונה לשאת באבידות.
האבחנה המצרית ביחס לרגישות הישראלית לאבידות לא הייתה משוללת כל יסוד: "אין דבר רע (עבור ישראל) ממלחמת התשה שבה יפלו כל יום 300 מצרים ו־4 יהודים", טען אז ראש אג"ם, אלוף דוד אלעזר. אלא שהחברה הישראלית הפגינה כושר עמידה מרשים לאורך תקופה זו.
הפצצות העומק של חיל האוויר הישראלי במצרים, שהחלו בשלהי יולי 1969 וכוונו ליעדים צבאיים הסמוכים לריכוזים אזרחיים בכדי להשיג אפקט פסיכולוגי משמעותי, קירבו את המלחמה לסף הכרעה לטובת ישראל, אך הדבר נמנע לבסוף עם תחילת המעורבות הסובייטית לטובת מצרים בינואר 1970.
מדוע אפוא לא זכתה מלחמה זו למקומה הראוי בזיכרון הלאומי? ככל הנראה, משום שבמונחים אופרטיביים לא אירעו במהלכה מאורעות דרמטיים, כאלה המזעזעים את אמות הסיפים: אופוריית מלחמת ששת הימים הייתה עוד בשיאה, מספר הנפגעים בתקריות נותר ברמה "נסבלת" לאורך המלחמה, וקיומה של ישראל לא עמד בסכנה.
בזמן שבחזית סואץ רעמו התותחים, בדיסקוטקים של תל אביב וחיפה רעמו הרמקולים, כפי שהיטיבו לתאר חנוך לוין במחזה "מלכת אמבטיה" ושלמה ארצי בשיר "חום יולי־אוגוסט".
אלא שהישגיה האסטרטגיים של מלחמת ההתשה אינם מוערכים נכונה: מקובל להתייחס אליה כאל כשלון, משום שלא הסתיימה בהישג אופרטיבי משמעותי כלשהו. זו תפיסה שגויה.
ישראל הצליחה למנוע ממצרים את העברת הסכסוך האזורי ביניהן למישור הבין־מעצמתי, ולמעשה הכשילה את התכנית לכפות על ישראל הסדר בלחץ המעצמות. במובן זה, ישראל קצרה הישג צבאי ומדיני לא מבוטל.
את ההישגים הללו יש לייחס למנהיגות הצבאית והמדינית, אבל גם לעורף הישראלי, שהמשיך להוכיח את כושר עמידתו גם במלחמות ההתשה הבאות.
אסור אפוא להפוך את מלחמת ההתשה לפרק "אפור" בהיסטוריה האסטרטגית של ישראל.
מעבר לעובדה שהלוחמים והנופלים ראויים לפרק של כבוד בתולדות המדינה, אפשר לגזור ממהלכי והישגי המלחמה לקחים לא מבוטלים לדרכי הניהול של הסכסוך הישראלי־פלשתיני: גם בו עיקר המאבק הוא על כושר עמידה, גם בו ננקטת גישה של "תקריות" יזומות המעמידות במבחן את גבולות הסבלנות של הצבא ושל העורף, וגם בו מתקיים מאמץ לייצר אגב כך לחץ בינלאומי על ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו