אגדות ודברי גבורה נכתבו סביב מעשהו ההרואי של דוד בן ישי בהיותו נער רועה צאן. הוא פגע בנקודת התורפה של גוליית הפלשתי, המשוריין מכף רגל ועד ראש, במצח החשוף. אבל נקודת תורפה שכזו לא תישאר לנצח. יצר הקיום של האדם ימצא פתרון להגנה טובה יותר, ואבוי לו אם יישאר ללא יכולת תקיפה.
זהו סיפורו של פרויקט טיל החץ, אשר החל, לפחות באופן פורמלי, בעטייה של "מלחמת הכוכבים" שעליה הכריז נשיא ארה"ב רונלד רייגן באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת. מדינת ישראל לקחה חלק בפרויקט ליירוט טילים יחד עם ארה"ב, אך חלוקת הנטל היחסי על תקציב הביטחון הותירה את ישראל עם עומס כלכלי כבד.
הדי הוויכוחים על כדאיות התפיסה ההגנתית נשמעים אמנם עד היום, אבל מלחמת המפרץ ב־1991, שבמהלכה נמנעה ישראל מתקיפת בסיסי הטילים בעיראק ברגע האחרון ובלחץ אמריקני "מתון", העצימה את משקלם הסגולי של טילים ורקטות. מרוץ חימוש בנשק פשוט וזול היה שאלה של זמן, זמן קצר מאוד. מלחמות "שי"ן בשי"ן" (שריון בשריון) הפכו להיות מלחמות נגד מצבורי רקטות ומחסני טילים, נגד מנהרות ומחבלים. "קסאם 1", הצטרף ל"קסאם 2", "סקאד B" מתיישן לעומת "שיהאב", וכך הלאה, ארסנל בן עשרות אלפי יחידות.
מערכות ההגנה נגד הטילים והרקטות אף הן היו שאלה של זמן, והמון כסף. החל מטיל חץ 1, כיפת ברזל, קלע דוד, שרביט קסמים, וכלה בקצה מעטפת ההגנה בגובה ובמרחק של טיל היירוט חץ 3 - המערכות משרות ביטחון הגנתי, שאחרי שלל הוויכוחים יש להתגאות לא רק בצד הטכנולוגי המרשים שלהן, כי אם גם בהיבט ההרתעתי. אבל זה בפירוש אינו הכל. התגוננות מתמדת, תהא הטובה בעולם, גוררת חיפוש מתמיד של נקודות תורפה.
כוונותיה ומעשיה כאחד של טהרן להתחמשות גרעינית מחייבים את מערכת הביטחון למצוא כל דרך להעביר את מרכז הלחץ אל שטח איראן. מאבקו העיקש של ראש הממשלה נתניהו נגד הלך רוח המתיר ללא דעת אפשרות גבוהה מאוד של התחמשות גרעינית איראנית, מזכיר את קלע דוד, רק בכיוון הפוך. על ישראל להעסיק באופן מתמיד ורציף את מערכי ההגנה של איראן עד שיתבקעו, עד אשר יימצא המצח החשוף למערכות ההתקפה של ישראל.
זאת לדעת ולשנן ולזכור: אם חלילה איראן תחזיק בטיל גרעיני אחד - לא שניים או מאה - מערכות ההגנה לא תספקנה. "מכה שנייה" איננה באה בחשבון. זוהי גלולת הרגעה לבעלי התפיסה ההגנתית מאז ומתמיד. ללא מילים גבוהות על "אסטרטגיה": אסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני. בלי "אבל", בלי "שיח זכויות" משתק, רק חובה אחת: להכרית את הרוע. הדילמה המתמשכת אומרת שככל שמערך ההגנה טוב יותר, כך אתה נמנע מיכולת התקפית ומזמין לחץ מתמיד וסחיטה. ואני שואל, כיצד זה שהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל, רובה ככולה, יישרה קו מחשבתי ואף מעשי עם תפיסת העולם של קלינטון ואובאמה, המקלה ראש באפשרות שאיראן תחזיק נשק גרעיני בידיה?
איש לא חפץ במלחמה. אולם אם על המאזניים עומדת מתקפת מנע ישראלית מול האפשרות שיתאדו, חלילה, מאות אלפי יהודים מפצצת אטום איראנית - האפשרות הראשונה ברורה עד מאוד. מערכי הגנה לא יועילו בזמן אמת, אם בין עשרות הטילים הלא נוראים כל כך שישוגרו אל ישראל, יהיה אחד גרעיני. חלילה וחס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו