בשבוע שעבר נמסר ממצרים על מותו של מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, שכיהן כנשיא המדינה במשך שנה, עד שהודח בידי הצבא בפיקודו של הגנרל עבד אל־פתאח
א־סיסי, הנשיא הנוכחי. מורסי היה אחד מגיבוריו של "האביב הערבי" ועלה לשלטון בעקבותיו.
רבים העריכו (ואחרים אף קיוו) שמותו של מורסי ישלהב את הרוחות במצרים ויוציא לרחובות את המוני תומכיו באחים המוסלמים. בפועל התקבלה הידיעה על מותו באדישות ואיש לא מיהר למחות, אפילו כשמחרחרי ריב ומדון, דוגמת הנשיא הטורקי ארדואן או ערוץ אל־ג'זירה מקטאר, רמזו כי מורסי לא מת מוות טבעי, אלא נרצח בידי השלטונות.
נישא על גלי התקווה לשינוי בעקבות נפילת מובארק, מורסי נבחר לנשיאות בקיץ 2012. ניצחונו היה בראש ובראשונה ניצחונם של האחים המוסלמים, שקודם לכן זכו גם במרבית המושבים בבחירות לפרלמנט. היתה זו שעתם היפה של "האחים" במצרים, כמו בתוניס ולשעה קלה אפילו בסוריה: לאחר שנות דור עלה בידיהם לתפוס את השלטון בעולם הערבי. אחרי מפולת האביב הערבי, נותרו "האחים" כוח פוליטי מאורגן יחיד, שהשכיל לשמור על קשר עם תומכיו באמצעות מוסדות דת ואגודות צדקה.
אלא שעד מהרה התברר כי "האחים" אינם כשירים לשלוט משום שאינם מסוגלים להתנתק מהרטוריקה ומהאידיאולוגיה הקיצונית שלהם. למרות העובדה שעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, הם מיהרו לנסות להשתלט על מוסדות המדינה ועל אמצעי התקשורת, ואף שלחו ידם לצבא. באופן שיטתי, הם פעלו לקדם חקיקה שנועדה להפוך את מצרים למדינת הלכה דוגמת איראן.
את חמאס, תנועה אחות לאחים המוסלמים המצרים, קירב מורסי וטיפח. אבל הוא היה זהיר דיו מכדי להפר את הסכם השלום עם ישראל, הגם שברור היה כי ליחסים עם ישראל אין תוחלת תחת שלטונו. המדינה היחידה שעימה ניתק את היחסים היתה דווקא סוריה של בשאר אל־אסד, והוא אף הציע לתרום כוחות מצבא מצרים כדי לסייע למורדים בלחימה נגד אסד ובעלי בריתו. הצעה זו עוררה התנגדות נרחבת במצרים, שעייפה ממלחמתם של האחרים, בין שבסוריה ובין שקודם לכן במלחמות נגד ישראל.
מדיניותו ומעשיו של מורסי, כמו כישלונו בניהול המדינה ובקידום הכלכלה, דחקו את הצבא בתמיכת חלק נרחב של הציבור המצרי לצאת נגדו ולהפיל את שלטונו. אבל לא רק במצרים כשלו "האחים", אלא גם בתוניס, שבה נאלצו לוותר על השלטון לנוכח התנגדות ציבורית גואה, ואף במדינות ערביות אחרות. אפילו כיום בסודאן לא האסלאמיסטים יצאו נשכרים מן ההפיכה האחרונה, אלא דווקא הגנרלים של צבא סודאן, הנהנים מתמיכתו של הנשיא א־סיסי.
חמאס נותרה, אפוא, תנועה אסלאמית יחידה בעולם הערבי המחזיקה עדיין בשלטון, וגם זאת במידה רבה הודות לרצונה הטוב של ישראל. אבל כישלונם של "האחים" במצרים הוא תזכורת לחמאס שזמנו קצוב, ושאף יומו יגיע. צודק אפוא מי שטוען כי האסלאם הוא עדיין גורם חשוב באזור, אבל טועה מי שסבור שהסכנה המיידית היא השתלטות אסלאמיסטים על מדינות ערב. העובדה היא שהם כשלו בדרכם אל השלטון או בשלטון, למעט בשתי מדינות יוצאות דופן – שאינן ערביות: טורקיה ואיראן, שלמרות דרמות בבחירות מקומיות או גלי מחאה מזדמנים, לא נראים כרגע סדקים גדולים בשלטונן.
