52 שנים מלאו השבוע למלחמת ששת הימים, נקודת מפנה בתולדות ישראל. זה היה סיומה האמיתי של מלחמת העצמאות, לא רק משום שבמהלכה הוסרו הספקות מבית ומחוץ באשר ליכולתה של ישראל להתקיים במרחב הערבי, אלא גם משום שהושלמה בה המשימה של דור תש"ח. לקראת סיום מלחמת העצמאות ביקש כזכור דויד בן גוריון לפרוץ לירושלים העתיקה ולהר חברון, אלא שהממשלה, בהחלטה שלימים כינה בן גוריון "בכייה לדורות", לא אישרה את בקשתו, והעדיפה להותיר את משימת שחרור הארץ לדורות הבאים.
לכל זה חשוב להוסיף כי מעבר לשיבה אל חבלי מולדת, שהיוו מושא לערגה, יצקה המלחמה את היסודות האיתנים של הברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב, המהווה מאז יסוד בתפיסת הביטחון. במקביל, זרעה המלחמה את הזרעים לשלום בין ישראל לשכנותיה, לאחר שנוכחו שהמשך המלחמה עבורם אינו עוד אפשרות.
מכיוון שתולדות התנועה הפלשתינית הן תמונת מראה או אף תגובה להיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל, אין פלא שגם בעבור הפלשתינים מהווה מלחמת ששת הימים נקודת מפנה, עד כי יש בקרבם כאלה הרואים בה את ראשית התנועה הלאומית הפלשתינית, ולאו דווקא באירועים שקדמו לה.
אחרי הכל, באופן פרדוקסלי דווקא התבוסה הערבית ב־67' פתחה בפני הפלשתינים דרך חדשה. העולם הערבי שבו תלו את מבטחם אִכזב, שכן התברר שאין בכוחו או ברצונו להילחם למענם בישראל. הדבר דחף רבים מהם ליטול את גורלם בידיהם. מעבר לכך, מצאו עצמם הפלשתינים, שנשלטו עד אז בידי ירדן או מצרים, נתונים תחת שלטון ישראלי. ירדן ומצרים דיכאו עד אז ביד רמה כל ניסיון להתעוררות לאומית פלשתינית, ובמקרה הירדני אף הציעו חלופה בדמות אזרחות ירדנית. עתה נמצאו להם תמיכה ועידוד בעולם הערבי ומחוצה לו לצאת נגד ישראל.
החוקרים חלוקים בשאלה, מה היה קורה לפלשתינים לולא פרצה מלחמת ששת הימים. יש סבורים שבמקרה כזה היה אש"ף, בעידוד מדינות דוגמת מצרים של נאצר או סוריה, מעורר תסיסה בקרב הפלשתינים, שהיוו אז רוב בקרב האוכלוסייה של ירדן, ומביא להפלת המלך חוסיין ולחיסול הישות ההאשמית. בירדן היתה מוקמת מדינה פלשתינית כושלת שהיתה הופכת למדינת בובה בידי השכנים סוריה ועיראק, ולמותר לציין שגם בסיס לתוקפנות מתמדת נגד ישראל. אחרים סבורים, חוסיין היה מתמודד עם האתגר הפלשתיני כפי שירדן עושה בהצלחה במאה השנים האחרונות.
את גלגל ההיסטוריה לא ניתן להשיב. החשוב הוא מה עשו הפלשתינים בעקבות המלחמה שהביאה לשינוי כה משמעותי במצבם. מתברר שבצומת דרכים זה היתה בחירתם כבעבר, הכל או לא כלום. וכך, במקום דיאלוג או נכונות לפשרה, הם בחרו בהמשך המאבק האלים נגד ישראל. הלאומיות הפלשתינית נותרה מראשיתה תנועה וזהות המציעות דבר אחד בלבד - מאבק בישראל. חוסר היכולת להתנתק מתפיסה חד־ממדית זו, הוביל את התנועה הלאומית הפלשתינית מאסון לאסון, ובסופו של יום קלע אותה במבוי הסתום שבו היא נמצאת כיום, נעדרת יכולת להציע עתיד ותקווה לחבריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
